"כביכול נפלתי על זה במקרה"

ספר מתח טוב עושה את עבודתו בצנעה. את מעבירה את הכריכה ימינה, קוראת את שם הספר, מדפדפת שוב, מתחילה לקרוא, ותוך כמה שניות, הופ, נחטפת! בלי התרברבויות גדולות, בלי משפטים מפותלים או מטאפורות מרהיבות, משהו בך השתנה. המשהו הזה הוא סדר העדיפויות שלך. את חייבת לקרוא. אין מה לדון בכך. יותר מהעבודה, יותר מהבית, יותר מהחברים, מה שאת חייבת עכשיו הוא לדעת מה קרה, מה יקרה ואיך זה נגמר.
כך גם הספר החדש של מעין רוגל, "מה את יודעת". במרחק פסקה אחת קצת משונה מהפתיחה מועברת הקוראת לביתה של עדי, שגרה עם בעלה החדש עומר ביישוב כלשהו. "הבית שלהם עוד לא היה ביתה. היא כבשה בו מובלעות קטנות – הדלפק במטבח, הכורסה ליד ארונית הספרים בסלון, שירותי האורחים בקומה הראשונה, אבל בשאר חלקי הבית פסעה כמבקרת". למה? למה היא מרגישה כמו אורחת בבית שלה?
ועומר הוא לא היחיד שמונע ממנה להרגיש בבית. יש גם את נעמה ורז, השכנים מהבית ממול, שהוא שכפול של הבית של עדי ועומר, ושרון ואלעד, עוד זוג חברים מהיישוב. הדרך בין הבתים פתוחה לרווחה, והחיים של הזוגות מעורבבים היטב. ביחד איתם מעורבבים גם האנשים מהכת של רז. כן, רז הוא מנהיג קבוצה למודעות רוחנית, או בשמה הקצר כת, שמעודדת אנשים להפסיק להסתפק במטריקס, להתנסות בחוויות רוחניות, וכמובן לשלם הרבה כסף למי שמעביר להם את הקורסים שיאפשרו להם לעבור את החוויות הרוחניות האלו.
יום אחד, היום בו נפתח הסיפור, רז נעלם. ההיעלמות של רז יוצרת משבר בקרב חברי הקבוצה המנהיגה, ומעודדת את עדי להתחיל לחקור את הכת.
אי אפשר לספר יותר בלי להרוס, אבל אפשר לומר שרוגל מצליחה ליצור מערך כוחות מפותל ומדויק, שמעודד את הקוראת להסתכל בפרוטרוט על הדינמיקה של רוחניות. מצד אחד, עדי נמצאת בחיפוש עצמי, והיא מביטה אל התהליך הרוחני בעיניים פקוחות ולב צמא למשמעות. מצד שני, עדי נמצאת בחיפוש אחר בגידות, אחר שקרים, ואחר הונאות, והיא מציצה אל הדינמיקה שמאחורי התהליך הרוחני שמוצע לה בעיניים חשדניות ובלב חושש. ההסתכלות הכפולה במה שמתרחש היא שמאפשרת בניית מתח פסיכולוגי מהודק, שהקוראת מרגישה בו לגמרי בבית.

הספר הזה סקרן אותי, כי למרות שהוא חוטף את הקוראת בצנעה, בהחלט ברור שמדובר באשת מקצוע, באחת שיודעת מה היא עושה עם העט שלה. דיברתי קצת עם מעין.

למה הסיפור הזה? למה כת? למה ניו אייג'?
"כביכול נפלתי על זה במקרה. ידעתי איפשהו בהתחלה שהגיבורה שלי עוברת לגור בישוב קהילתי. ובתוךהתחקיר שלי נפלתי על קבוצה כזו שעשתה ערבי מבוא באחד הישובים שעקבתי אחריהם. ומשם זה התחיל להתגלגל ולהיכנס לתוך הסיפור.

אבל בעצם זה משהו שיושב אצלי הרבה זמן. כשהייתי טינאייג'רית, ולמשך כמה שנים, ההורים שלי היו בקבוצה כזו. סדנאות של מודעות, לא כת מהסוג האלים אלא דווקא סדנאות מהסוג הנפוץ והמוכר. שהתגלגלו לעוד ועוד סדנאות, והתנדבות שם, ועבודה שם, וזה בא עם הרבה התנגדות שלי, והרבה שפה פנימית, והרבה תחושה שהם נשאבו לתוך מנגנון משומן היטב, ומצד שני, זה עשה להם טוב, ומתוך זה זה עשה לי טוב. טוב אמיתי, לא כזה חיצוני.

והדבר הזה ישב לי ברקע הרבה מאוד שנים, והעסיק וסיקרן אותי הרבה מאוד שנים. וכשזה הגיע לספר, יכולתי לחגוג עם זה. לצלול הכי עמוק שאפשר. איפשהו מתוך ההבנה שלי של הדואליות שיש בזה, של השטחים האפורים, רז, אותו מורה בספר של הקהילה, נוצר. כמו כל הדמויות בספר, רציתי אותו לא טוב אבל גם לא רע. רציתי אותו מאמין אמיתי. ולשם כיוונתי. הוא באמת מאמין במה שהוא עושה. במידה מסויימת מבחינתי כל אחד בספר מאמין במה שהוא עושה".

אחד הדברים שאני ממש אוהבת בשני הספרים האחרונים שלך (הקודם הוא גם קופים נופלים מעצים, שכתבתי עליו פה) הוא המספרים החדים של העריכה. אין שם מילה אחת מיותרת. זה ניכר במיוחד במה את יודעת, כי זה ספר מתח. איך עשית את זה?
"ההידוק מבחינתי הוא קריטי. אני חושבת שזה משהו שאני משתכללת איתו בכתיבה, לומדת אותו. חלק גדול מהתהליך הוא תהליך של ניקוי, וחלק מתהליך העריכה, במיוחד בסיום, הוא קריאה בקול של כל הספר, וזיהוי של מה שיוב או לא יושב, המוסיקליות של המשפטים, זיהוי המלים המיותרות. אני כותבת פרוזה, אבל גדלתי על ברכי השירה, אני חושבת שזה משהו שמשפיע עלי."

קראתי איפשהו שכתבת שהתאמנת כמה שנים ברוחניות, כדי לדעת לכתוב אותה. מה הדבר הכי מצחיק שלמדת? ומה החוויה הכי אותנטית שהגיעה לספר?
"לתהליך הרוחניות יש שני רבדים, הראשון הוא התחקיר, שבו האותנטיות היתה בעיקר באנשים, כמוני, שהגיעו למפגש מבוא, אבל בעיקר ראיתי שם מנגנונים, כלים, תרגול, שינון, שפה פנימית ומנגנוני שיווק (וזה היה מרתק ומגניב לזהות אותם וללמוד איך לבנות כאלה בעצמי לטובת הספר).
מצד שני, לפני כמה שנים טובות התחלתי להתאמן באמנות לחימה זן בודהיסטית, ובשלב מסויים נסעתי להתאמן אצל המאסטר, ובהמשך להיבחן לחגורה שחורה אצל הנזיר בהרים בזמן פריחת הדובדבן. היתה שם רוחניות, היה שם זן, במובן העמוק ביותר והאוטנטי ביותר. הדים של הרעיונות ששמעתי שם, שמעתי אחר כך בסדנאות ומפגשי מבוא, עטופים בהבטחה שיווקית ומנגנון פרמידה, אבל שם, בקוריאה, הרעיונות האלה היו מדוייקים, ואוטנטיים, והיוו בסיס לתרגול של הגוף, ובעיקר, היו חפים מאינטרסים נוספים.
הכל זו הדואליות הזו, הרעיונות הטובים, שיכולים באמת לשנות אנשים לטובה, ולכן גם עובדים, ומולם המנגנונים היעילים והמפחידים שבבסיסי הקבוצות האלה".

 

Tags from the story
, ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *