שייקספיר, מחדש

שייקספיר מת כבר ארבע מאות שנה (ועוד שלוש), וזו הזדמנות מצויינת לחגוג. ב-2013 החליטה ההוצאה Hogarth (כן, ההוצאה שווירג'יניה וולף הקימה, ואז הוקמה מחדש ב-2012) להעניק לשמונה יוצרים ויוצרות מובילים (וביניהם יו נסבו, מרגרט אטווד, ג'נט ווינטרסון ועוד) את הזכות לכתוב מחדש מחזה של שייקספיר.

רשימת הדרישות הייתה לא קלה:

  1. להתאים את המחזה למאה ה-21.
  2. להפוך אותו לרומן.
  3. להישאר נאמן לרוח המחזה.
  4. לאפשר לו לטייל לכל מקום שירצה.

מה שההוצאה אפשרה לשורה של כותבים וכותבות מאד מוכשרים הוא להיפטר מהצורך להמציא עלילה. העלילה כבר שם, עם הדמויות, עם הבעיות, עם הפתרונות ועם השיאים הדרמטיים, ולא רק זאת אלא שמדובר בעלילה שנחקרה שוב ושוב, וידוע שהיא עובדת. בקיצור, כל מה שנותר לאנשים האלו לעשות הוא לשחק. להמציא תפאורה חדשה. להמציא פיתול עלילה נוסף. לגלות מה המהות של המחזה ולכתוב אותה שוב, בדרך אחרת. להיות חוצפנים ומקוריים ויעילים ומהנים. מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, הכל. האנשים האלו מוזמנים לכתוב מחדש את שייקספיר! זה כמו לנסות לכתוב מחדש את התנ״ך. אפשר, זה ברור, אבל מדובר בנסיעה על פי תהום השיממון, הגימיקיות, הפלקטיות והצעקנות, שבמהלכה יש להימנע מלכבד את שייקספיר יותר מדי, אבל גם לזכור שאי אפשר לבעוט בו למוות. למרבה המזל, התוצאה היא כל כך כיפית, שלא ברור איך הספרים האלו לא הפכו למשחקי הכס החדש.

הסופרים והסופרות מדברים יפה על הפרוייקט

הזמן שנפער

הספר הראשון שיצא לאור היה גרסת הכיסוי של ג'אנט ווינטרסון לאגדת חורף של שייקספיר. בגדול, באגדת חורף יש מלך, חבר שלו, ואשתו. הבלתי נמנע קורה, והמלך חושד שהחבר שלו נואף עם אשתו. הוא זועם ועושה דברים של מלכים עם הילדה שנולדת. 16 שנים עוברות, והנה הבן של החבר מתרועע עם בת של רועה אלמוני. הפלא ופלא, הבת היא לא אחרת מהנסיכה האובדת. ואז יש עוד משהו מדליק עם אימא שלה, שכל השנים האלו סתם הייתה פסל, למרות שכולם חשבו שהיא מתה. וכולם שמחים, ובניגוד לרוב המחזות האחרים של שייקספיר שנגמרים בבכי, כולם פה צוחקים, או לפחות מחייכים בהשלמה.

ג׳נט ווינטרסון לוקחת את כל זה ועושה מזה מטעמים. המלך והחבר מתחילים בתור הומואים צעירים בבורדינג סקול, ועולים לגדולה. אחד הוא בנקאי השקעות עשיר במידה מוגזמת, כראוי ללונדון, והשני הוא מפתח משחקים שכולם רוצים לשחק בהם. הבנקאי פותח חברת משחקים וגם מתחתן עם זמרת צרפתייה כוסית אש, ולמרות שהוא יודע בדיוק עד כמה הומו החבר שלו, הוא ממציא שהחבר שלו בוגד עם אשתו, ויוצא למסע רצח מענג ביותר, שנגמר באשנב תינוקות.

כל דרמת היצרים הזאת עומדת לגמרי בזכות עצמה ולא צריכה את שייקספיר, כי היכולת הכי מדהימה של ווינטרסון היא לצקת רגשות למלים באופן שלם לגמרי, מבלי לאבד טיפת רגש, אבל גם מבלי להפוך את הרגש לקיטש מנוכר. נגיד, כך היא כותבת על נשיקה ראשונה:

״לפעמים לא משנה שהיה זמן לפני הזמן הזה. לפעמים לא משנה אם לילה או יום, אם עכשיו או אז. לפעמים המקום שנמצאים בו פשוט מספיק. ולא הזמן עוצר מלכת או עדיין לא התחיל. זהו הזמן. כאן נמצאים. הרגע האצור הזה נפתח אל חיים שלמים״.

בלב הגרעין של הסיפור של אגדת חורף נמצאת ילדה אסופית, שאיש לא יודע מהיכן הגיעה, והיא מועברת למשפחה חדשה ונאלצת להתמודד עם חיים אחרים ממה שנועדו לה מראש. מי שעוקבת אחרי סיפורה של ווינטרסון עצמה דרך הספרים הקודמים שלה – ובמיוחד ״למה לך להיות מאושרת כשאת יכולה להיות נורמלית״ שהוא ספר מעולה עם שם מושלם – יודעת שזהו בדיוק הסיפור של ווינטרסון עצמה, ונדמה שהידע העמוק שלה בנושא מאפשר לה לראות מהם הדברים החשובים והרציניים, ולתת להם את הכבוד הראוי, ומה הם הדברים השוליים, ואיתם היא מתפרעת ברחובות לונדון.

הסערה

הספר הרביעי שיצא בסדרה הזו הוא הספר "זרע רע" של מרגרט אטווד, שמספר מחדש את "הסערה" של שייקספיר. אטווד, שידועה בחיבתה למשחקי צורה ותוכן בספרים שלה, בוחרת להנכיח במרכז הספר את מעשה השחזור והסיפור מחדש. היא סופרת קנדית עכשווית שמספרת מחדש מחזה שנכתב בידי אנגלי לפני ארבע מאות שנה. הגיבור שלה הוא במאי תיאטרון קנדי שיוצר את "הסערה" כסרט עם קבוצת אסירים, כדי לנקום הפקה כושלת של "הסערה" שניסה לעשות בעבר.

"הסערה" של שייקספיר הוא מחזה בתוך מחזה – הצגה שבה שולט פרוספרו, הדוכס של מילנו. שנים עשר שנים קודם לכן, אחיו המרושע אנטוניו חמס ממנו את השלטון, והגלה אותו לאי מושלם ביחד עם בתו התינוקת מירנדה. למרבה המזל וההפתעה, האויבים שלו מגיעים לאי, ופרוספרו משתמש בכוחות הקסם שלו כדי להביא אותם לאי ולגרום להם להאמין שהחיים שלהם גמורים, עד שכולם מגיעים לסוף הטוב מרוקנים מכוחות.

ב"זרע רע" פרוספרו הוא פליקס, במאי התיאטרון. הוא איבד את בתו מירנדה ואיבד את פסטיבל התיאטרון שהיה כל חייו ואיבד את אשתו והוא פורש מהחיים הציבוריים. הוא מגיע לבקתה ומתחיל לבנות את חייו מחדש – טווה קורים של נקמה, של אובדן, של בנייה מחדש, של נוסטלגיה, ושל אהבה, כדי למשוך את עצמו בשערות ראשו בחזרה אל החיים. זהו המרכז הרגשי היפהפה של הספר, שיוצר דמות שהיא כל כך אמינה, שאפשר ממש לראות אותה, לבכות איתה, ולהתעלם מכל הבלגן של "הסערה".

מסביב לפליקס קורים החיים, והם מלאים בהומור אטוודי מקסים שהופך את הספר לבידור מושלם. האסירים מקבלים שמות לפי הפשעים שלהם; מותר להם לקלל, אבל רק בשפה שייקספירית; אריאל – הדמות הנשית הפתיינית מהמחזה – הופכת להיות רקדנית מודרנית שמגניבה לכלא בובות; מירנדה היא ילדה מתה, אבל גם לגמרי חיה; והכל מתובל בהערות של פליקס, שהוא מכמיר לב בזמנים קשים, אבל גם שנון וחד בזמנים אחרים.

"מאז התחיל חלפו שלוש שנים. הוא בחר בקפידה את המחזות. התחיל עם "יוליוס קיסר", המשיך עם ריצ'רד השלישי" ואחריו מקבת. מאבקי כוח, בגידות, פשעים: את הנושאים האלה התלמידים שלו תפסו מייד, כי בדרכם שלהם היו מומחים בתחום.
היו להם דעות מושכלות בשאלה איך היו הדמויות יכולות להתנהל בצורה מוצלחת יותר. איזה טמטום לתת למרק אנטוני לנאום בהלוויה של קיסר, זה נתן לו פתחון פה ותראו מה קרה! ריצ'רד הגזים, הוא לא היה צריך לרצוח את כולם, ככה לא היה מי שיבוא בבוא העת לעזור לו בקרב שלו. מי שרוצה להיות הראש צריך אנשים מאחוריו: ברור! ומקבת, הוא לא היה צריך לסמוך על המכשפות כי בגלל זה היה לו ביטחון עצמי מופרז וזה ממש אסור. בנאדם צריך לזכור תמיד את נקודות התורפה שלו, זה כלל מספר אחת, כי מה שיכול להידפק תמיד נדפק. אנחנו הרי יודעים את זה, לא? כולם הנהנו."

"זרע רע" ו"הזמן שנפער" יצאו בהוצאת חרגול, שאותה אני מחבבת מאד וגם הוציאה לאור את הספר שאני בעצמי כתבתי.

"מקבת" של יו נסבו יצא בהוצאת ידיעות ספרים, ואכתוב גם עליו ברגע שאניח עליו את ידי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *