אתי החיים משחק הרבה | דויד גרוסמן

שלוש דמויות מרכזיות יש בספרו החדש של דויד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה". הראשונה, ורה בת התשעים, שמבוססת חלקית על אשה שהייתה – אווה פאניץ׳ נהיר – ידידת נפשו של דוד גרוסמן. ורה היא אישה של שני גברים; הראשון הוא מילוש, קצין בצבא הסרבי, שבו התאהבה עד כלות נשמתה, ועשתה בשבילו הכל, כולל דברים שלא ייעשו לכאורה. למה דווקא בו התאהבה? לא ממש ברור. למה האמינה כך באהבה גדולה מהחיים? לא ברור. אחר כך קרתה המלחמה, והמלחמה טבלה את ורה, ועוד אנשים רבים סביבה ובאירופה כולה, באש הגיהנום, ואחריה עלתה לקיבוץ, ושם מצאה את טוביה. היא לא ממש אהבה אותו, אבל ראתה בו משהו, והפכה להיות אשתו ואם ילדיו מסורה עד העצם, טובה, מיטיבה, ומבלי לשכוח את מילוש לרגע. למה דווקא טוביה? לא ממש ברור. איך הצליחה להיות כל כך מסורה לטוביה ולהווה ובכל זאת כל כך נטועה בעבר? לא כל כך ברור.
השנייה היא נינה, בתה של ורה, שבאותו קיבוץ, הלכה בשבילים, עולה חדשה, מבוהלת, פגועה, פצועה, ומצאה את רפאל, הבן של טוביה. נינה ורפאל נפגשים ללילה אחד קצר, שבסופו עוזבת נינה את הקיבוץ ובורחת לה, ורפאל מתחיל לחפש אחריה. וככה כל הספר: היא בורחת. הוא מחפש. היא יפה ורחוקה ולא ברורה. והוא קרוב ונעים ומחבק ולא ברור. למה היא בורחת? כי היא פצועה. למה הוא ממשיך לרדוף אחריה? לא ממש ברור.
השלישית היא גילי, דור שלישי לתסבוכת הזאת, ביתם של נינה ורפאל, שנולדה באחד הימים שנינה לא ברחה בהם. גם היא מצטרפת לחיפושים אחרי אמא שלה, וזה דווקא ברור. למה היא מדברת כמו תאונה בין דורית, לעומת זאת, לא ממש ברור (כמו שאלעד כתב יפה במקום אחר).

שלוש הנשים האלו, ביחד עם רפאל, יוצאות למסע בעקבות נינה, בעקבות ורה, בעקבות מילוש, בעקבות אהבה ופגיעה ואכזריות. המסע הוא מרתק, כי גרוסמן הוא גרוסמן: הוא יודע מתי צריך לבכות. הוא יודע מתי צריך להיאנח מיופי. הוא יודע לתאר קרבה ופגיעות ודינמיקה בינאישית, והוא יודע, כל כך יודע, לנסח משפטים ארוכים שלוכדים רגעים שהם לא מהספרות, אלא מהחיים עצמם, משפטים שהם סימן ההיכר שלו והגימיק שלו. משפט אקראי לדוגמה, שבלי לקרוא שום דבר אחר אפשר בוודאות לדעת שרק גרוסמן יכול לכתוב אותו:

״לקחתי ממנו את המצלמה, כמו תמיד היה קשה לעקור אותה מהיד שלו, ועברתי לאט על כל החדר. על הפנים המוכרות, הצעירות, והמהוהות והאהובות והמעצבנות, שהכרתי בהן על קמט ושומה. כשהגעתי לנינה היא הרכינה מעט את הראש, ואני קצת דילגתי מעליה, והתיאום המדויק של התנועות של שתינו הסעיר אותי משום-מה. החזרתי לרפאל את הסוני וישבתי, נחלשו לי הברכיים״.

בניגוד לשאר הספרים שלו, גרוסמן מנסה לעשות בספר הזה שעטנז חדש בין בדיון למציאות. לא עוד גרגר – קטן או גדול מאד – של מציאות שמעובד עיבוד מלא לכדי בדיון כמו בספריו האחרים, אלא מציאות שעוברת טחינה גסה לכדי חצי בדיון חצי אמת. השעטנז החדש משאיר אחריו קצוות פרומים, קרעי מציאות שלא הוחלקו לכדי בדיון עשוי היטב, והקצוות האלו באים לידי ביטוי בעיקר בדמויות, שלמרות שאין ספק בקיומן, מן החיים הלא באו, יש בהחלט ספק באמינותן כדמויות ספרותיות.
אז מה, יש ספר חדש של גרוסמן והוא לא טוב? לא נעים להגיד, אבל פחות. ספר מהנה, עם זוועות מלחמה מדודות היטב וסיפור דוקומנטרי מרתק, אבל שמותיר את הקוראת בסופו בהרגשה שמישהו פה שיחק לה בבלוטות הרגש מבלי לספק לכך הסבר ראוי.

Tags from the story

2 Comments

  • אני מסכימה עם כל מה שכתבת, החורים והאי בהירויות שהצבעת עליהם, ובכל זאת אני נושמת עמוק ואומרת, תודה גרוסמן, על השפה, על הדיוק שממצק משהו שקודם לא היו לו מילים, על שכתב בשבילי על עוד אמא חורגת (נוסף לגבי מיש ילדים זיגזג) שאוהבת ודואגת לבן שלה בלב אמהי שלם

    • וואו, אף פעם לא חשבתי על זה, על זה שהספרות אף פעם לא תיקנה את היחס שלה לאימהות חורגות. איזו מילה אנכרוניסטית ואיומה למשהו שהוא כל כך רווח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *