להרוג את הכלב השני | מארק חלאסקו

קראתם כבר הרבה ספרים על תל אביב. ספרים על משפחות בורגניות שנקלעות למשבר כי הוא בגד, או היא חשבה לבגוד. ספרים על צעירות שמחפשות את עצמן ובוגדות עם בעלים של אנשים אחרים. ספרים על צעירים שזהותם המינית דורשת בירור ארוך ומייסר. ספרים על בעיות שהתחילו הרחק מתל אביב, אבל נפתרו דווקא בה. ספרים על שכנוּת, ספרים על גננות, ספרים על רחוב אחד, ספרים על שכונה. קראתם הרבה ספרים על תל אביב, אבל אף פעם לא קראתם ספר כזה על תל אביב.

מארק חלאסקו היה סופר פולני מפורסם ולא יהודי שהגיע לתל אביב בשנות החמישים (לא בדיוק מרצון), והתאהב דווקא באיזור של אלנבי, שהיה כבר אז, ועד ימינו אלה, רחוב מכוער, רועש, ועמוס באלימות. סך הכל חלאסקו היה פה כשנתיים, בתל אביב ובגן שמואל, ועשה הרבה רעש בקרב הקהילה הפולנית בישראל, שלא הייתה קטנה, והתגאתה בסלבריטי הבינלאומי שהגיע אליה במפתיע.

תל אביב של מארק חלאסקו, כמו גם ישראל כולה, היא מערב פרוע. יש בה זונות. יש בה גיבנים. יש בה סרסורים. יש בה אגרופים ניתכים ועיניים בולטות מהמקום ודם נוזל. יש בה רעב גדול. יש בה טראומה לאומית ואישית שלא מדובר בה, אבל מפעפעת ללא הרף מתחת לפני השטח. יש בה אנשים שעושים פרוטקציות ואנשים שמרביצים. יש בה ים שיכול לפתור הכל וחום שיכול להרוס הכל.

בספר של חלאסקו, בהוצאת אסיה ובתרגום יפה של עילי הלפרן, יש סיפור קצר ונובלה. המחשבה העיקשת ביותר שהייתה לי כשקראתי את שניהם הייתה: וואו, אף פעם לא קראתי כזה. אף פעם לא קראתי ספר כל כך פיזי, שהכל מתחיל ונגמר בו בגוף, שמתרחש בתל אביב. אף פעם לא קראתי ספר פולני, שבו אין מטאפורות, אין אילנות יוחסין מסועפים ואין העמדת פנים. אף פעם לא קראתי ספר כל כך ישראלי, שמחזיק בחובו את כל מה שאני מחשיבה כמהות הישראליות, שלא נכתב בעברית במקור.

Marek_Hłasko_by_Zbigniew_Kresowaty (Wikipedia)

שתי היצירות בספר עוסקות בבן דמותו של חלאסקו עצמו. הגיבור הוא עולה חדש, בלי מקור הכנסה קבוע, ובלי מטרה. הוא מסתובב ברחובות, שותה בהגזמה, אוסף נשים, וזומם מזימות כדי להשיג כסף, תמיד על חשבון הנשים. הוא משתמש בכל מה שיש לו כדי לשרוד, אבל הוא תמיד זוכר שכולנו בני אדם, וכולנו רוצים בסוף היום לחזור לאיזו מיטה חמה, רצוי לא על בטן ריקה.

בנובלה "להרוג את הכלב השני" – שהיא האהובה עליי יותר, והיא בו זמנית מהנה, אכזרית ובפשטות מצחיקה – חלאסקו מכריח את ההֵלֶךְַ האלים הזה, בבריונות ספרותית קומית לגמרי, להשתתף במחזה. רוברט הוא במאי מתוסכל מפולין שחובר למספר. המטרה: להשיג כסף. האמצעים: המספר כפתיין ורודף שמלות טרגי, אישה עשירה מזדמנת, ילד שאפשר לעשות בעזרתו רושם על בחורות, וכלב שהוא מטאפורה לידיד אמת, אבל למעשה הוא אביזר תפאורה.

מהלך העניינים לא לגמרי ברור, אבל הקוראת נשאבת אל עולם שהוא ספק אמיתי ספק אולם מראות מדומיין, שבו כל משפט שיוצא מהפה הוא ציטוט מסרט או התסריט של רוברט או קלישאה נשית שחלאסקו הסופר מדמיין כאמיתית. הדבר היחיד שהקוראת יכולה להיאחז בו כדי לדעת מה קורה הוא הגוף, כי בספר של חלאסקו הגוף אף פעם לא משקר, ויש הרבה דברים לדבר עליהם, והרבה חזיונות שווא להיאחז בהם, אבל רעב הוא תמיד רעב ודם נוזל הוא תמיד דם נוזל וכאב הוא תמיד כאב.

הגוף החבול והראוי לרחמים, בספר הזה כמו בהרבה ספרים אחרים, הוא תמיד הגוף הגברי, בזמן שהגוף הנשי משמש בעיקר ככר למזימות ונכלוליות, והכאב שלו הוא איכשהו פחות כואב, אבל אצל חלאסקו כולם כל הזמן משקרים גם ככה, אז הקוראת יכולה לדמיין לעצמה שכל הגברות בספר יודעות בדיוק מה קורה, ומשחקות את המשחק בדרכן שלהן, ספק שלא ניתן לנשים ליהנות ממנו רוב הזמן.

כשיוצאים מסרט גיבורי על, תמיד מרגישים כאילו עם קצת מאמץ, אפשר יהיה לעוף או לפוצץ אנשים במכות, או לשלוח קורי עכביש דקים ולטפס על גגות. ככה הרגשתי גם כשסיימתי את הספר של חלאסקו: עם קצת מאמץ, אני גם יכולה לשבת על מרפסת מול הים בתל אביב, לשתות הרבה, לחכות שהחמסין יישבר, לקפוץ לשחייה מרעננת, ולתכנן את המזימה הבאה שלי.

גילוי נאות: אורי בר-און, שיש לו אובססית חלאסקו כבר כמה שנים, והוא זה שיזם את הוצאת הספר לאור, הוא חבר טוב שלי, והפעם הראשונה שקראתי סיפור של חלאסקו הייתה בסדרת צילומים מפוקסלת של גילונות העולם הזה. אז חשבתי שהוא מדליק, אבל מדי מיזוגן. איכשהו התרגום החדש ריכך אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *