Difficult Women | רוקסאן גיי

האולם בעל השם המרשים Royal Festival Hall הוא אולם גדול ומעוצב כנדרש, בתוך Southbank Centre, שטוען לכתר של מרכז האמנויות הגדול בבריטניה; מתארחות בו בדרך כלל להקות מחול ותזמורות סימפוניות, אבל כל פעם שהייתי שם התארחה בו סופרת אחת ומראיינת אחת, שתפסו מקום של שתי כורסאות בחלל הענק. זהו חלק קטן ומואר בקפידה של הבמה, ומעליו מסך שחוצה את קו הרקיע, ודרכו ראיתי הכל. יש לא מעט מושבים באולם הזה, ואני תמיד בזולים, אי שם מאחור. מקדימה, ממש בשבוע שעבר, ישבה רוקסן גיי.

רוקסן גיי היא פמיניסטית שחורה, שהתפרסמה בזכות הספר המעולה Bad feminist, שהוא אסופה של מאמרים שבהם היא סוקרת את כל הדרכים שבהן לא קל בימינו להיות אישה! שחורה! ופמיניסטית! הספר שאותו באה לקדם בביקור שלה באולם המלכותי, הביקור הראשון שלה בבריטניה, הוא hunger, ממואר מבריק, שובה לב ושובר לב, שבו היא מתארת בחדות, בחדווה ובישירות את כל הדרכים שבהם לא קל בימינו להיות אישה! שחורה! פמיניסטית! ושמנה! מאד שמנה! למרבה השמחה, דבי אילון עומלת בימים אלו על תרגום לעברית של Hunger, אז אפילו לא צריך להתאמץ על האנגלית.

רוקסאן גיי. שחורה. פמיניסטית. אישה. לא קלה (ויקיפדיה)

בניגוד לשני הספרים שהקנו לה את פרסומה, הספר Difficult women לא מעוגן במציאות – מדובר באוסף של סיפורים קצרים, שבמרכז כל אחד מהם עומדת אישה (או נשים). הנשים האלו, כמו שאפשר לנחש מהכותרת, הן נשים קשות. צמד המילים שנמצא בשימוש בכל פעם שרוצים להגיד משהו רע על אישה, אבל אין שום תלונה ספציפית, מלבד חוסר נחת כללי. נשים שיש להן דיעה. שיש להן עקרונות. שיש להן מה להגיד. שיודעות מה הן רוצות. שלא תמיד מתיישרות עם מה שלפי הספר נחשב נשי. או נחשב מעודן. או נחשב יפה. שהטראומות בעברן ממשיכות לרדוף אותן. שלא עוקבות אחר מהלך העניינים המקובל (האם הוא עדיין המקובל? אני לא ממש בטוחה. אבל אני די בטוחה שהוא המקובל בספרות / בקולנוע / בטלוויזיה) של נעורים עמוסי חיבוטים לבירור עצמי, נעורים מאוחרים לחיבוט עצמי נוסף, התיישרות, נישואים, ילדים, וזקנה שהס מלהזכירה.

גיי יוצרת בספר הזה אנציקלופדיה יפהפיה ומלאת הוד של כל הדברים האיומים שיכולים לקרות לנשים, במציאות, במציאות הפנטסטית, ובמיתוס הגמור: כל הנשים האלו חוו סוג כלשהו של אבל אלים / מיניות אלימה / מערכת יחסים אלימה / שאול תחתיות כלשהו. למשל: אישה שנשואה לאח תאום, שמדי פעם מחליף עם אחיו את הנשים שלהם, כאילו מבלי ידיעתן. או אישה אחת שהבן שלה נהרג בתאונת דרכים והיא הולכת להעניש את עצמה ברומן עם גבר מכה. או אישה עם לב מזכוכית, שצריכה להתמודד בעולם הרגיל. או אישה שבכל מקום שבו היא נמצאת זולגים מים, כמו מיתוס נשי, אבל בהגזמה. או זוג אחיות שזוכות לגורל הנורא מכל, ומנסות כל החיים להתאושש ממנו, לא בהצלחה יתרה.

הקטלוג המטריד מאד אך היפה ביותר הזה מהדהד מאד את הפמיניזם של אמריקאית נוספת: קתרין מקינון, שכותבת ככה: "נשים נמצאות בנחיתות חברתית בכל הנוגע לשליטה על נגישות מינית לגוף שלהן, באמצעות חיברות למנהגים שמגדירים את גוף האישה על פי השימוש המיני של הגבר בו. נגישות מינית נלקחת באמצעות כוח או התעקשות או הופכת למנהג שאין עליו עוררין". (תרגום חופשי מתוך Reflections on Sex Equality under Law (1991) Yale Law Journal Vol.100 No. 5). כמו מקינון, גם גיי מאמינה כי המפגש המיני בין גבר לאישה הוא תמיד מפגש טעון, ורוב הפעמים הוא מפגש אלים, שבו הגבר לוקח מה שהוא רוצה, והאישה מחוייבת לתת לו את מבוקשו, כדי שהיא תוכל להמשיך בחייה, שבורה יותר או פחות.

רק בסיפור אחד, יפה תואר, עדין, ואמין עד אין קץ, מתארת גיי אהבה אפשרית בין גבר לאישה: גבר אחד שהוא צייד, שאוהב לבוא אל האישה שלו מסריח מדם של חיות, כדי לקחת אותה בזרועותיו. ואישה אחת, מהנדסת ומרצה, שצריכה להדוף כל הזמן גברים אחרים, וזכרונות רעים מגברים אחרים, שיכולה, לרגעים קצרים, לנוח בחיק הצייד שלה.

מצד אחד זהו עלון פמיניסטי חד צדדי, שהפלקטיות שבו זועקת לשמיים: בעולם של גיי אין כמעט מקום לערעור על העובדה שגברים הם אלימים מטבעם וכי נשים הן אלו שמשלמות את המחיר, גם כאשר הן חושבות שהן הצליחו לגבור על השיטה ולמצוא את הגבר הלא אלים היחיד בסביבה. ומצד שני, לגיי יש יכולת טוויטרית יוצאת דופן: במספר תווים שיכול להיכנס לציוץ אחד היא יכולה לתאר עולם שלם, מלא דופק וחיים, שתמיד מוצג דרך פריזמה אירונית, שהיא מרירה ומתוקה בה בעת. כי גיי היא לא פמיניסטית של אקדמיה, היא פמיניסטית של האינטרנט והיא אף פעם לא שוכחת שהעולם, בסך הכל, הוא די אווילי, ותמיד צריך לזכור שדרמות גדולות מוטב להגיש במנות קטנות.

באולם המלכותי, מייד אחרי שהסבירה איך היא מתמודדת עם הטרולים של האינטרנט (מדי פעם אני נכנסת באחד, ואז נחה), אמרה גיי כי כשהייתה צעירה היא ידעה הכל, הייתה לה תשובה על הכל, והיא לא חשבה שיש לה עוד מה ללמוד, ואם הייתה יכולה לתת לעצמה הצעירה עצה כלשהי, אולי הייתה אומרת לה לסתום קצת ולהקשיב יותר. אולי הייתה צריכה לעשות את אותו דבר בספר הזה, ולפתוח אותו קצת לאמירות פחות נחרצות. מצד שני, עדינות היא לא הכלי החביב על רוקסאן גיי, ואולי טוב שכך.

1 Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *