מחר ניסע ללונה פארק | אילנה ברנשטיין

אנשים חיים בעולם. יש להם גוף. ומחשבות. ועבודה. וחובות. יש להם אהבה רומנטית. או שאין להם. פעם הייתה. יש להם תקוות. וייאוש. ועבר. הם צריכים לצחצח שיניים. להתלבש. להתפשט. להתקלח. לאכול. שלוש פעמים ביום. הם צריכים לישון. הם צריכים להתעורר. בין כל האנשים האלו יש אימהות. אימהות עושות את כל זה, אבל מעל הכל, אולי מתחת להכל הן אימהות.

זה לא קל לחשוב על זה ככה. בתור פמיניסטית, עוד יותר קשה. מה זאת אומרת? הלא נשים הן כמו גברים, אולי אפילו טובות יותר בדברים מסויימים. וזה נכון, אבל האימהות היא לא עניין טוב או רע, היא פשוט יקום נפרד, משיק ליקום הרגיל, אבל עם חוקים משלו. וייתכן שבעולם מושלם, שבו הכל שיוויוני, נגיד שבדיה, זה קורה גם לאבות, אבל בעולם שאני מכירה, זה קורה לאימהות. מהרגע שהן נכנסות להריון, הן ביקום מקביל וכוללני, שיש אליו כניסה, ואין ממנו יציאה.

הילדים נעמדו לידי. הקטן החזיק במעיל שלי ששימש אותי גם כחלוק בית. לא אהבתי שהוא עושה את זה. הרגשתי שאני צריכה להתנער מהאחיזה שלו. היו פעמים שכן יכולתי לשאת את המגע שלהם. לרוב זה היה ביוזמתי. אבל כשהם נגעו בי, ללא אזהרה מוקדמת, התפשטה בי הרגשה לא נוחה. אמרתי בלב שאלה הילדים שלי, בשר מבשרי, עצם מעצמותיי, ואף על פי כן. ברגע שהם נפלטו לעולם הם קיבלו גוף משל עצמם. על כל המשתמע מכך. זה לא נעים תמיד להתחכך בגוף אחד. ילדים נדבקים אלייך כמו חתולים. הם מחככים בך את הראשים שלהם. הם מושכים לך בשיער. הם קופצים עלייך בהפתעה. הם מורחים עלייך את הפה שלהם, את האף שלהם, מזליגים עלייך את ההפרשות שלהם, אם את לא זהירה מספיק את מתלכלכת בן רגע. את נדבקת בריחות שלהם (עמ' 168-169).

בספרות, בדרך כלל, לא אוהבים לדבר על זה, לא אוהבים לשרטט את קווי הגבול של היקום המקביל. בספרות העברית, עד לפני שנים לא רבות, נגיד עד דולי סיטי של אורלי קסטל בלום, אימא הייתה היצור הזה, שמוותר על עצמו מעצמו לעצמו על הכל, בשביל הילדים שלו. אם זו אימא ישראלית, מותר לה לוותר על הילדים בשביל המולדת. אבל היא עצמה? היא הייתה פעם בנאדם ואז נהייתה אימא, סוג של מעטפת רכה ומגוננת שהיא חצי בנאדם וחצי הילדים שלה.

לא אצל אילנה ברנשטיין*. ברנשטיין אוהבת לכתוב על דברים שקשה לדבר עליהם ועוד יותר קשה להקשיב להם. אימהות שנוטשות את הילדים שלהם, ילדים חולי נפש, מזרחים שמורדים בייעוד שלהם, אחיות במערכת יחסים מתוחה, נשים מוכות שלוקחות את החוק לידיים, אימהות מתות – הם הגיבורים של חלק מהרומנים שכתבה. והפעם, בספרה החדש, מחר ניסע ללונה פארק, זו אימא אחת, שפעם היה לה עבר קשה, לא מוסבר ולא מפורש, שהביא אותה למצב של עוני מנוול, עם שני ילדים, שהיא צריכה לגדל בעצמה.

אלו גבולות העולם שבו מתקיים הספר, ובתוך העולם הזה ברנשטיין משחקת בפנים חתומות. האימא היא לא הכי בסדר בראש, והמציאות אצלה, כמו אצל רובנו, לא מאה אחוז נפרדת מהבידיון, לא מאה אחוז נפרדת מהשיגעון. היא רוצה לישון. היא צריכה לטפל. היא צריכה להקשיב. היא צריכה לספק אוכל, בית, בגדים, חיבוק, הכלה. היא עייפה. היא רוצה לישון. היא צריכה להיזהר מהגברים בשכונה. היא צריכה להיזהר מהנשים בשכונה. היא צריכה לספק הנאות. היא צריכה ללוות את הטיול השנתי. זה יותר מדי בשבילה. זה יותר מדי.

פעם, באחד השיעורים מאלף סדנאות הכתיבה שעשיתי אצל ברנשטיין, היא אמרה בערך: בסדר, הבנו, הכנת שניצלים וסלט וחיכית לילדים שיחזרו מהבית ספר, שמעתי את זה. עכשיו אפשר להתקדם? הספר מחר ניסע ללונה פארק יוצא מנקודת הפתיחה הזאת. שמענו את כל הסיפורים הרגילים של משפחות רגילות שמתמודדות עם הקשיים הרגילים. שמענו את כל הסיפורים היפים שאימהות יכולה לספק, והיא יכולה לא מעט. עכשיו הגיע הזמן למשהו אחר, הגיע הזמן לבדוק את התפרים של הנרטיב ולבדוק אם הם מחזיקים מעמד.

לקרוא את מחר ניסע ללונה פארק היא חוויה לא קלה, כי בעולם שברנשטיין המציאה אין שום דבר מובן מאליו. האהבה של אימא לילדים שלה נמצאת שם, אבל הילדים האלו הם עול כמו שהם ברכה. היחסים עם השכנים הם עול כמו שהם ברכה. היחסים עם הרשויות הם עול כמו שהם ברכה. החיים עצמם הם עול כמו שהם ברכה. וזה קל מאד לאמץ את נקודת המבט הזאת, אבל קשה מאד לחיות איתה או לקרוא אותה, כי ברנשטין לא מציעה שום נחמה, לא לגיבורה ולא לקוראת.

אבל ברנשטיין היא סופרת מעולה, ולכן מחר ניסע ללונה פארק לא הופך ל"קריאת חובה", כזו שקוראים רק כי זה ספר חשוב, שמדבר על אימהות כמו שהיא. לקרוא את מחר ניסע ללונה פארק זה כמו לקפוץ ראש לתוך הראש של הגיבורה. אין שום חומר ריכוך: לא תיאורי נוף, לא תיאורים חברתיים כוללניים, לא משפטים ארוכים עמוסים מלים יפות. המשפטים הם באורך המינימלי שלו הם מחוייבים, העברית היא פשוט העברית שהגיבורה הייתה מדברת. והתוצאה היא קצב של רומן מתח: הקוראת חייבת לדעת מה תהיה הזוועה הבאה, חייבת לדעת מה יקרה בסוף, חייבת לדעת האם הילדים יגיעו ללונה פארק, חייבת לדעת, וחייבת לעצום את העיניים ולא לקרוא את הספר הזה בכלל, רק להכניס אותו לפריזר ולא לחשוב עליו, ועל האימהות שלה עצמה.

"האנשים האלה היו קשים איתי. הדביקו עליי את כל הסיפורים שלהם. רוקנו את חטאיהם. לפעמים, מרוב דיבורים, נמחקה לי הממשות" (עמ' 172).

מחר ניסע ללונה פארק הוא פיסת ממשות בתוך כריכת נייר. זה יפה כמו החיים עצמם.

* גילוי נאות: עשיתי אולי אלף סדנאות כתיבה אצל אילנה ברנשטיין, והיא, יחד עם עוד כמה נשים, לימדה אותי איך צריך לכתוב, ומאז אני משתדלת.

** למתעניינים: אלעד מידיעות אחרונות, שהוא אותו אלעד מהחיים עצמם, שהוא אימפריית ספרות, ערך ראיון יפה מאד עם אילנה ברנשטיין. הוא פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *