או שכספך יוחזר

פתייני אבל לא מתמסר בקלות, או שכספך יוחזר מעורר תקווה בכוחו של הסיפור ומסמן את תומר גרדי כאחד הקולות המעניינים שכותבים היום בעברית

ספרות זה דבר רציני. לא פעם אנחנו נופלים שבי אחר עטו הענוג של סופר "משחקי", "קרקסי", כזה שעל גב ספרו יהיה כתוב בדרך-כלל שמדובר ב"תענוג מרענן" או גרוע מכך – ב"פנינה אמיתית". אבל אל לנו לטעות. ספרות, גם כשהיא מדמה עצמה לבילוי ענני וקל-דעת, גם ברגעיה המטופשים ביותר, היא לא משחק. ואני לא מתכוון רק לנושאים שבהם הספרות עוסקת מעת לעת, שואה, שכול וכשלון; הפרויקט הספרותי הוא הפרויקט האנושי, אין הבדל בין השניים. לא סתם מכוּנה האתר הזה בשמו. אנחנו זקוקים לספרות כשם שאנחנו זקוקים לתודעה, לפנימיוּת, לממלכה שרק אנחנו מתגוררים בתוכה, לבד.

המחשבה על ספרות משחקית עלתה לראשי כשניגשתי לקרוא את או שכספך יוחזר, ספרו האחרון של תומר גרדי. הקריצה בשם הספר, הרעיון שבבסיסו, המבנה יוצא הדופן, כל אלה כמו מרמזים על עוד תענוג מפוקפק שכזה. על ספר שעושה "קרקס של סגנונות", "קרוסלה של רעיונות", "גיבץ' של לשונות" ושאר מרעין בישין מעין אלה. אלא שגרדי, תודה לאל, לוקח ברצינות את תפקידו כסופר. 

"בחוכמה ותבונה אתה נוהג, שאינך מכביד על העולם בעוד סיפור אחד. כאילו אין בו בעולם די סיפורים. כאילו מה שחסר בו בעולם הוא עוד סיפור, ולא, סוף סוף, שתיקה." 

בשני ספריו הקודמים סימן את עצמו גרדי כמי שמנסה לאתגר בכתיבתו את האופן שבו ספרות נכתבת, ויכולה להיכתב. בספרו הראשון והמבריק "אבן, נייר" – שלטעמי לא זכה להערכה שמגיעה לו – הוא מכופף את המיון הז'אנרי המקובל כשהוא משלב מחקר, היסטוריה, תיעוד, פרוטוקולים מתוך ארכיון, פרוזה, שירה, ואפילו תמונות ממחזה, כדי ללמוד את סיפורו ההיסטורי של קיבוץ דן; כיצד הוא מסופר, מה נמחק ממנו, ומה בכל זאת הצליח לחמוק מכוחו האימתני של המחק ההיסטוריוני ולמצוא את עצמו על דפי ההיסטוריה. בספרו השני והמדובר "Broken German" – שלא קראתי מפני ש, ובכן, אני לא יודע גרמנית – המשיך גרדי לבחון מנגנונים שונים של השפה, כשכתב רומן שלם בגרמנית שבורה של מהגר.

אבל למרות שקל לקטלג אותו כעבד של הצורה, כמי שעסוק אך ורק באיך, מפני שהלמה איננו מעניין אותו, תומר גרדי הוא קודם כל מספר סיפורים. התשוקה הבסיסית ביותר בכתיבה שלו היא להושיב את הקורא, ולספר לו סיפור. זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל בתקופה שבה ווידויים, סיפורים היסטוריים ומניפסטים פוליטיים תופסים את הבכורה הספרותית, הסיפור, אותו מרכיב חמקמק, נדחק לפעמים לשולי הבמה. לא אצל גרדי. אצלו הסיפור מעל הכל. אין היום הרבה כותבים כאלה בעברית, אבנר שץ עולה לראש, גם דורית פלג.

או שכספך יוחזר הוא רומן שמתחיל בלשכת האבטלה. איש אחד, מובטל, הולך ללשכה להחתים כרטיס. כשהפקיד שואל אותו מה מקצועו, הוא אומר לו שהוא סופר. הפקיד לא מבין, הרי אין כזה מקצוע, מה זה סופר. הם ממשיכים להתווכח, עד שהמובטל מציע לו עסקה: הוא יספר לו סיפור, ואם הפקיד יאהב את הסיפור, הוא יחתום לו דמי אבטלה. לפני שהפקיד מסכים לענות, ההוא כבר מתחיל לספר לו סיפורים. מכאן העלילה נטרפת ומסתעפת ומתערבלת לעשרות סיפורים שנטרפים אחד בשני – מלחמות שוורים, דגי מזל ורודים, עצירים פלסטינים, אוליגרכים מקסיקנים – כמו משפריצים מתוך אותו מובטל, שמהר מאד נשטף גם הוא בפרץ הסיפורי והופך לאחת הדמויות בסיפורים שלו, תזזית גרוטסקי. 

"כאן אצלך בלשכה, המשכתי לו, אלף לילה ולילה! אמרתי לו. אתה תהיה המלך, ואני יהיה שחרזאדה שלך, שחרזאדה של העידן הנאו־ליברלי אני יהיה שלך, שחרזאדה של העידן ההיפר־אינדיבידואליסטי, אולטרה־צרכניסטי, טכנו־אסקפיסטי, פסיכו־ביטחוניסטי ואתה תהיה הקינג, רוצה מציצה?"

עכשיו תזזית גרוטסקי הנהדרת (מתחשק לי לכתוב את השם המלא שלה שוב ושוב) היא זאת שיושבת מול הפקיד בלשכת האבטלה, מנסה לשכנע אותו, לפתות אותו בסיפורים, ואם לא בסיפורים אז בכל אמצעי אחר. אבל למרות שהיא כל הזמן בודקת שהוא עדיין איתה, שהוא מבין, תזזית איננה מקלה על המאזין, ממש כפי שגרדי אינו מקל על הקוראים. יכול להיות שהוא בונה על הצמא לסיפור טוב, כזה שיצליח להחזיק את הקורא כרוך אחר המספר בפיתולי הסיפור, ויכול להיות שהוא נותן קרדיט לקוראים, שאם בכל זאת הצליחו להתנתק מנטפליקס לכמה שעות, כנראה שהם באמת מעוניינים לקרוא סיפור או שניים. 

בתוך אחד הסיפורים, מגיחה דמותו של מנחם רוקח, שמספר את סיפורו (כן, זה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור). רוקח כתב ספר, שבע שנים הוא עבד עליו, ואז שבע שנים נוספות עד שהצליח להוציא אותו לאור.

"ביום הראשון לאחר צאתו לאור של ספרו החדש, הסתובב הסופר ברחובות עירו, כפי שמסתובבים כל הסופרים האחרים וכל הסופרות האחרות לאחר שספרם יוצא לאור, להביט בספרם החדש במדפי הספרים, להתפעם ממראם על המדף. להביט בעצמם מביטים אל עצמם מתוך פנתאון הספרות הנכסף. וכמו שעושים כל השאר כך גם עשה אותו הסופר. הסתובב בין חנויות הספרים והביט בספרו מביט אליו מן המדפים. כל המילים שמילל, המשפטים ששפט, הפסקאות שפסק, הפרקים שפרק, השערים שאותם הוא הקים ושבתוכם הוא עבר, הכריכה היפה שבחר והשם על השדרה של הספר ושמו כמובן על הכריכה הרכה. שחור על גבי ארגמן. הלך כך הסופר בין חנויות הספרים וראה בהן את ספרו החדש, והיה שמח, והיה, מלך רם, מלך נישא, מאושר".

אלא שאחרי כמה שבועות הוא מבין שאף אחד אינו קונה את הספר, אז מחליט להמציא פרס ספרותי שהספר זכה בו כביכול. פרס "אשכול הזהב", מזכה אותו במהרה בביקורות אוהדות, בפרסום, בתהילת עולם. כשלבסוף נתפס בקלקלתו תוקפים אותו ותובעים אותו ורודפים אותו מכל עבר, עד חורמה. אין לסיפור הזה סוף טוב. 

גרדי מבקש לבחון את תוקפהּ של הספרות, את המנגנונים הכלכליים, החברתיים, האסתטיים, הסימובליים שמפעילים (או מכשילים) אותה, שואל כל הזמן – כיצד מתקיים הסופר בעולם? האם הוא יכול בכלל להתקיים?

כמו קרל אובה קנאוסגורד בסדרה האוטוביוגרפית "המאבק שלי", גם גרדי רואה את הספרות כחלק מהחיים עצמם, ומבין שאין האחד יכול להתקיים בלי השניה. אבל בעוד שקנאוסגורד הוא מאמין עיוור בכוחה הגואל של הספרות, בתפיסה שהספרות והחיים חד הם, גרדי מערער כל הזמן על האמונה שלו עצמו. לא מפחד לשאול שאלות, לא מפחד לפקפק. ואולי זו היא האמונה החזקה ביותר? זאת של מי שאינו חושש לאבד אותה. אמונה מלאת תקווה בכוחו של הסיפור.

"על שום מה ומדוע אספר סיפורי? בסיפורים איבדתי הן טעם, הן עניין. על הנפש אינם מקילים. על העולם רק מכבידים. מסבכים, מעיקים. מחניקים. ולעזור לי אם תשמעו סיפורי, בין כך ובין כך לא תוכלו." 

לא נכתבו הרבה ביקורות על הספר, אבל אחת מהן הרגיזה אותי במיוחד. כזאת שברור שהספר זה הדבר האחרון שעמד לנגד עיניו של כותב הביקורת, שהעדיף להתרכז בעצמו ובתמות ורעיונות שהביא איתו מהבית. הנה טיפ בחינם: הדבר הפשוט ביותר שיש לעשות כשקוראים ספר (ומשומה זה קשה לפעמים למבקרים ולחוקרי ספרות) זה לקרוא אותו. לא למקם אותו מיד בתוך סט של מחשבות, לא לטוות לו קונטקסט ספרותי עוד לפני שצלחנו שני פרקים. לקרוא אותו. לראות אותו, לפני שמגייסים אותו לטובת מחשבה מהפריזר שצריך רק לחמם במיקרו לפני השימוש.

הפספוס הגדול של הביקורת הזאת הוא לא רק בטענה המופרכת שביסודה, אלא בחוסר האפשרות להאזין; הכתיבה של גרדי עירנית וחדה ("בבוקר, שעון מעורר, פה כמו מאפרה של מוסך, מח לוהט כמו מנוע סילון, להקת ציפורים טעתה אל תוכו, מרוסק, שמתי מים"), חמה, אחוזת תזזית (כן), מוטרפת לרגעים, כמעט מאנית-דיפרסיבית, שמצליחה להניח את האינטלקט בצד, ולהביא את המופרע שבפנים; בעיני אין מחמאה גדולה יותר מזאת.

גרדי מציג באו שכספך יוחזר קול ייחודי, נועז, עכשווי, בעיני אחד הקולות המעניינים ביותר שכותבים כרגע בעברית. הוא זוכר את הספרות שנכתבה לפניו, אבל – חשוב יותר – יודע לשכוח אותה, ואם צריך גם להפנות לה את הגב; לשאול עליה שאלות, מבלי לשמוט את הקרקע מתחתיה. כל שצריך הוא להאזין. וזה כל מה מה שגרדי מבקש מקוראיו. בדרכו הפתיינית אבל לא מתמסרת בקלות, הוא מציע: בואו רגע, אני אספר לכם סיפור. שבו, אתם לא לבד בעולם.

או שכספך יוחזר, תומר גרדי | הוצאת פרדס, סדרת מלח מים, 2018 | 186 עמודים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *