יש לי שני לב | דפנה יצחקי

יש רגע בחייה של אימא שבו היא מבינה שכל מה שהיא עשתה קודם נדחק הצידה. יכול להיות שהיא הייתה עובדת מוצלחת, שהיא טיפסה על הרים או כבשה פסגות אולימפיות, אבל אחרי שתינוק נולד, יש אוסף של לילות טרופים וימים עמוסים שבהם האימא מבינה שהיא פוסעת הצידה מהחיים הרגילים ונכנסת אל תוך בועת האימהות, שבה יש חוקים אחרים וציפיות אחרות וכל מיני אמיתות שהיו קיימות ותקפות לחלוטין הופכות להיות לא רלוונטיות. זה לא חייב להיות ככה, ואני בטוחה שאבות חווים דבר דומה אם הם מרשים לעצמם, אבל בחברה שבה אנחנו חיים, ובלי להסתכל על סטטיסטיקות, אם הן יכולות בכלל להתקיים במקרה הזה, אני חושבת שזה קורה בעיקר לאימהות. זה רגע(ים) לא קל, כי הוא מגיע לרוב אחרי שהאימא כבר גיבשה לעצמה זהות כלשהי של עצמה, היא כבר רואה את עצמה בדרך מסויימת, והזהות החדשה שנוספת לה, הזהות האימהית, צריכה למצוא את מקומה לצד הזהויות האחרות וזה תהליך לא פשוט.

רגע מקביל מתרחש כמה שנים אחר כך, כשפתאום משהו בבועת האימהות הזאת ננקב, חור קטן שדרכו מציצים ההזדמנות/איום לחזור לחיים עצמאיים לחלוטין, חיים שבהם אין אדם קטן שתלוי לך על הצוואר. כמובן שמהרגע שהפכת להיות אימא של מישהו את כבר לעולם לא תוכלי לא להיות אימא שלו, אבל החיבור הזה הופך להיות פחות טוטאלי, והוא מצריך ממך התכווננות מחודשת, הוא מצריך ממך לבחון שוב את מערך הזהויות שהוא את בעצמך, ולשוב לנטוש בצער אמיתות מוחלטות, חדשות למדי, שחשבת שהן כבר יהיו שלך עד לנצח. זה רגע לא קל, כי הרבה פעמים הזהות האימהית, בחברה שבה אנחנו חיים וכל זה, הופכת להיות זהות מאד מרכזית, ומהאימא מצופה להעמיד אותה בראש מצעד הזהויות שלה, ובכל זאת, טובת הילד והצורך שלו להיות בנאדם עצמאי, מחייב את האם לבדוק שוב את הכל מחדש.

ברגע הזה מתחיל רומן הביכורים של ד"ר דפנה יצחקי "יש לי שני לב". תמר, האימא, היא קולנוענית מתוסכלת שעובדת בתור תחקירנית, ונשואה לשי, שלא נורא נמצא בסיפור. היא אימא ליונתן, ילד בן שמונה וחצי, שבזמן האחרון כבר פחות משתף את אימא שלו בחיים שלו. ובחיים שלו יש דרמה גדולה: גל, השכנה שלו, שגדולה ממנו בשנה, והחברה שהוא אוהב, עוברת לגור בהוד השרון, ויונתן מרגיש נטישה מתקרבת, שמחמירה בשל העובדה שאין ליונתן צבאות של ילדים אחרים שיכולים לשמש תחליף לגל. יונתן מחליט להתמודד עם זה לבד, וכותב לגל מחברת פרידה, עם כל אותיות האלף בית, ובה הוא מתעד את היחסים ביניהם עד אותו רגע.

המחברת הזאת כתובה מנקודת המבט של יונתן, והיא מאפשרת מבט מסקרן על האופן שבו ילד בן שמונה וחצי חווה את העולם. כשסופרת בוגרת מנסה לכתוב מנקודת מבט של ילד בן שמונה וחצי היא מכניסה את עצמה למלכודת שקשה לצאת ממנה: הניסיון לתאר ילד מבלי להתיילד (השבוע שמעתי עבור הרגע הזה, שנגמר תכופות בכישלון קולוסאלי, את הביטוי היפה Disco dad, שמתמצת בשתי מילים מבוכה עמוקה מני ים). יצחקי מצליחה, רוב הזמן, לצאת מהמלכודת הזאת וידה על העליונה. נקודת המבט של יונתן היא לא ייחודית בשום צורה, וגם לא מרעישה עולמות, אבל היא כן קולחת ואותנטית, עד כמה שאני זוכרת, ומצליחה ללכוד את פערי הידע בעולמם של הילדים שגורמים לכל כך הרבה פחדים והסתבכויות כך שהקוראת עצמה קצת גם מרגישה שאולי יונתן צודק וקוי האוטובוס ממוספרים לפי סדר הגיוני כלשהו.

אוטובוס (לעמ)

לצד היחסים בין יונתן לגל מתוארים בספר היחסים בין יונתן לאימא שלו. מצד אחד, היא רוצה שהוא יגדל כבר ויפסיק להיות ילד והיא תוכל לחזור לעבר מדומיין שלה כקולנוענית מבטיחה. מצד שני, היא כבר יודעת שהיא לא תהיה, והיא יודעת שמתישהו תצטרך להתמודד עם העובדה הזו, ותצטרך להחליט איך היא חיה את החיים שלה בלי תחושת ההחמצה מטריפת הדעת. וכך, היחסים בין האם לבן, הופכים להיות עוד רגע בחיים של תמר שבהם היא מאכזבת את עצמה. יצחקי כותבת מאד יפה את הפחד הזה מההחמצה, ואת כאב הניתוק מהבן, ושדה המוקשים הזה הופך להיות ליבו הטוב של הסיפור.

הלב השני של הסיפור הוא איזה גבר שהיה לה פעם, כשהיא עוד הייתה צעירה ומבטיחה בלונדון, ופתאום חוזר לתל-אביב, והיא פוגשת בו, וניצת בה איזה בדל של רומן. החלק הזה של הספר הוא באמת הפחות מוצלח. לא ברור מה היה ביניהם כל כך טוב. לא ברור למה היא לא התגברה עליו כבר. לא ברור למה הוא גרם לה לשברון לב כה אכזרי עד שההורים שלה היו צריכים לגרור אותה מלונדון בשערות ראשה. לא ברור איך היא מתגברת על בדל הרומן הזה עכשיו. ולא ברור מה שונה בין הרומן הזה לאלף חמש מאות רומנים אחרים שהספרות מקיאה מתוכה בכל רגע נתון.

ליצחקי יש יכולת טובה לייצר דמויות שנעים להתכרבל במחיצתן, כאלו שמפעילות את בלוטות הרגש, וממלאות את העולם ברוחות רפאים אמיתיות, ומערכת היחסים בין האם לבן בהחלט גורמת לקוראת הזאת להתבונן בחיבה בבן שלה עצמה, ולקרוא את הספר בהנאה רבה. חבל רק שהזהויות האחרות של תמר מחליטות גם הן לקחת חלק בסיפור, כי הן הרבה פחות מעניינות.

יש לי שני לב, מאת דפנה יצחקי, בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *