Who killed Piet Barol

למה בעצם אנחנו חיים בעיר, עם כל כלי הרכב האלה, והאנשים הממהרים והמדרכות האפורות, הולכים ושבים במסלולים צפויים מראש יום אחרי יום, נענים לתכתיבי החברה ושואפים לדברים שאליהם כולם שואפים?
אנחנו יכולים גם לחיות ביער, שבו עונות השנה משנות את החיים מקצה לקצה, שבו חיות בר מזכירות לך מהי פרופורציה אמיתית של פחד, שבו הציפורים והפרפרים והצמחים והאדמה עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד, ותוך כך מראים לך שהאבולוציה לא פראיירית בבחירת הצבעים שלה לחורף 2018-2019, או לכל עונה אחרת, ולפעול ולנוע על פי שההווה והמסורת מציגים בפנינו.
זה, כך נראה לי, מה שחשב לעצמו ריצ׳ארד מייסון, כשהוא יצר את הזוג הנפלא פיט וסטייסי ברול, הידועים גם בכינויים הדוכס והדוכסית דה ברול, גיבורי הספר Who killed Piet Barol, שיצא ב-2016.

אל היער

פיט וסטייטי ברול, היא אמנית קרקס והוא אמן נודד, הגיעו מארצות הברית והולנד אל דרום אפריקה בשנים שטרום מלחמת העולם הראשונה. פיט הוא נגר אומן והכישורים שלו מתקבלים בברכה בקרב האצולה הלבנה מוכת הגזענות בדרום אפריקה. יצר רהבתנות וטוב לב שאינו מסתדר עם עסקים מביא את הזוג לסף פשיטת רגל, והם נאלצים להרחיב את מעגל העסקים שלהם אל מעבר לעיר הגדולה.
בלתי אפשרי לספר את עלילת הספר בלי להרוס אותו, אבל אפשר לומר באופן כללי שזהו סיפור של זהויות חבויות ורמאות עמוקה ומהנה ביותר. עיקרו של הספר מתרחש ביער עבות, ושולטים בו מכשפה, אדם לבן, חתיך שחור עם ריח גוף מדהים ומיסיונר לבן הומו, והוא מלא בסיפורי משנה של מיתולוגיה, של טבע, של זהות, של התאהבות ושל מין (אלוהים, מייסון כל כך טוב בתיאורי מין. הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך מחרמן).
אחד הכישורים הגדולים של מייסון הוא היכולת לספר סיטואציה מבלי להשמיט אף פרט בה. כשפיט מגיע ליער, הקוראת מגיעה ליער; היא יכולה לראות את המראות, לשמוע את הצלילים ולהריח את הריחות. כשפיט פוגש בן אדם אחר, מייסון מבהיר לקוראת בדיוק מי הוא אותו בן אדם, מבלי להשאיר דבר ליד העיוורון. היתרון בכך הוא שזה ספר שגורם לקוראת להיזכר בספרי ז'ול ורן/אלכסנדר דומא/אריך קסטנר, כאלו שאי אפשר להניח מהיד בלי ציווי קשה מצד החיים עצמם. החיסרון הוא שלפעמים בא לך להגיד לו: בנאדם, הגזמת קצת, תביא רגע לחזור לעיקר.

חדר מלון, במראה קולניאליסטי

דוגמה קטנה לטוב ולרע (תרגום חופשי):

"פיט וסטייסי ברול התאכסנו בחדר 238 במלון קרלטון. השכנים שלהם בחדר 240 חוו לילה של מנוחה חסרת שקט באופן קיצוני. הם היו זוג גרמני בגיל העמידה, והם שכבו במיטות היחיד שלהם, ערים ומקשיבים. זו הייתה חוויה כואבת עבור שניהם. הייתה תקופה שבה פריץ באייר גרם לקלרה להשמיע קולות כאלה. הוא לא עשה זאת, כך חשב בעודו בוהה בתקרה, שמונה שנים לפחות, מאז הלילה – הוא חייך, ומבלי משים הושיט את ידו מעבר לשמיכה לגעת באשתו. המיטה שלה הייתה רחוקה מדי. התקשחות קטנה מצידה, תחושה של חוסר רצון ששידרה באינסוף דרכים, גרמה לפריץ למשוך חזרה את ידו.
בצד השני של הקיר, סטייסי אמרה לפיט: "בוא עוד פעם".
הם הלכו על זה עד קצה הגיהנום והעור, בהתמסרות שהזכירה לשניהם את הפעם הראשונה שהם עשו אהבה – בחדר מלון אחר. הניצחון של פיט על פרסי שרביל – הניצחון שלהם – גרם לפיט להרגיש נעלה. הזין שלו עמד שעות וסטייסי השתמשה בכך כמיטב יכולתה. היא עשתה דברים עם הלשון שלה שמילאו את ראשו של בעלה באנדרופינים. הלפיתה המינית תיקנה אותם, אחרי ששת חודשי הבהלה האחרונים. כשהיא הנמיכה עצמה על פיט, ותיקנה את הזווית שלו בתנועות עדינות, סטייסי חשה גל של אושר. יהיו להם טבחית ומכונית וגם נהג – לפחות, היא חשבה, מחשבת חישובים בעוד אורגזמה נהדרת נבנית בתוכה.
"בדיוק… שם", היא אמרה.
כשהשחר עלה ופריץ באייר, שלא ישן דקה, יצא מהמיטה, הם היו גמורים."
(למותר לציין שזו הפעם הראשונה והאחרונה שפריץ וקלרה באייר מוזכרים בספר).

שבט הקוסה (ויקיפדיה)

שחור נגד לבן

"מי הרג את פיט ברול" הוא גם סיפורם של שני עולמות ושתי צורות קיום שונות לחלוטין. הצורה האחת היא החברה "התרבותית" של הלבנים בדרום אפריקה, שבה הכסף והמעמד שולטים והשחורים אינם באמת בני אדם, והאחרת היא החשיבה המיתולוגית של בני עם הקוסה, שחיים בעיקר בדרום דרום אפריקה.
אל השבט הזה מתגלגל ברול בעקבות החיפושים שלו אחר העץ המושלם לעבודת הנגרות שלו. בני השבט חיים בצורה מסורתית מאד, תחת שרביטה של מכשפת השבט, ופיקוחם של אלי האדמה, המים והאוויר. חוקי השבט סבוכים מאד, ונתונים לפרשנות נרחבת. פיט מגיע לשם, לבן בין שחורים, ומגלה שאם מצלחים להזיז הצידה את החשיבה המערבית לרגע, מדובר בגנעדן. ופיט ברול הוא אולי רך לב מדי, הוא אולי מאמין מדי בטובם של בני האדם, הוא אולי לא כשיר לגמרי לחיי היער, אבל בדבר אחד הוא טוב מאד: כשהוא נהנה ממשהו, הוא אחושרמוטה נהנה ממנו. ופיט ברול מתמסר ליער.
מייסון, מצידו, מתמסר לבניית שילוב חד פעמי ורב עוצמה בין ספרות קולניאלית, שמעלה על נס את פראיות הילידים ואת החזרה לטבע, על פי כל חוקי הז'אנר של המאה ה-19, ובין נקודת מבט פוסט-קולניאלית, שמצליחה להעריץ את השחורים מבלי לגרום לקורא בן זמננו לנוע במבוכה במקום מושבו, ומבלי להזניח אף מיעוט מוזנח לשעבר. והשילוב הזה, שמובנה בצורה חכמה ועיקשת, עומד בלב ליבו של הספר, לידו של סיפור הרפתקאות פשוט.

ריצ'ארד (מהאתר שלו, בלי רשות, אבל תלחצו על התמונה לקרוא עליו, הוא חמוד לאללה)

אודות

ריצ'ארד מייסון נולד ביוהנסבורג דרום אפריקה ממש בחודש ובשנה שלי, ינואר 1978, ועבר ללונדון עם משפחתו, שהייתה אקטיביסטית אנטי-אפרטהייד בולטת, כשהיה בן עשר. מאז, בניגוד אליי (תמיד עדיף מבקרי ספרות שמאווררים את מרירותם היחסית בראש חוצות, נדמה לי), הוא הספיק, עוד בזמן לימודיו באוניברסיטה, לכתוב רומן ביכורים בשם the drowning people, שזכה לתשבוחות מקיר לקיר, להתמודד עם התקפים אכזריים של מחלת הנפש הדו-קוטבית שלו, ולכתוב את טרילוגיית פיט ברול, שזהו הספר האחרון בה.
נתראה אחרי The drowning people.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *