הרצח בבית האדום

"היום שבו מתה המוזיקה" הוא לא רק החידוש של מדונה ללהיט של דון מקלין מ-71', אלא גם הכינוי שנחרט בתודעה האמריקאית ל-3 בפברואר 1959, היום שבו נהרגו בהתרסקות מטוס קל המוזיקאים ריצ'י ואלנס, ג.פ. "ביג בופר" ריצ'רדסון ואיתם גדול אלילי הרוקנרול של אותה תקופה – באדי הולי. הגרסה הרשמית מספרת על טעות אנוש של טייס צעיר, אבל למעריצי הולי ולחובבי תיאוריות קונספירציה יש אינספור גרסאות על השתלשלות האירועים באותו יום, כולם מגובים כמובן בראיות מוצקות כמו אקדח שנמצא בין שרידי המטוס, שמועות על ריבים ומזימות בין השלושה, ואפילו עדי ראיה שטוענים שראו את ההרוגים בין החיים. בימינו מספיק מבט אחד בפיד הפייסבוק בשבוע בו גיבור תרבות הולך לעולמו, כדי להבין איך האירוע מצטייר כטרגדיה לאומית, בייחוד אם הוא מת טרם זמנו ותחת נסיבות מסתוריות. אם נוסיף לדרמה גיבורים נוספים שמתו יחד עמו, הרי שיש לנו כבר נקודת מפנה תרבותית לאומית. כך גם "היום שבו מתה המוזיקה" נתפס בחברה האמריקאית כאירוע תרבותי מכונן, כזה שצוטט ושורטט מחדש על ידי מאות יוצרים ומבקרי תרבות, השואלים מה באמת קרה באותו יום, איך אפשרנו לדבר כזה להתרחש, מי אשם, מה נשתנה מאז, ומה זה בעצם אומר עלינו.

ב-2 במאי 1921, היום השני לשרשרת טראגית של אירועי דמים שנצרבו בתודעת היישוב היהודי כמאורעות תרפ"א, נמצאו בפאתי ביתם באבו כביר גופותיהם של הסופרים העבריים י"ח ברנר, יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג, יחד עם שוכני הבית יהודה יצקר ובנו אברהם. התעלומה וסימני השאלה סביב פרשת הרצח היכו בתדהמה את היישוב, ועד היום רב הסמוי על הגלוי בהשתלשלות אירועי אותו בוקר. בספרו החדש רצח בבית האדום, חוזר אלון חילו לאירועי אותו יום משמעותי בתולדות הספרות העברית. בדומה לשני ספריו הקודמים, "מות הנזיר" ו"אחוזת דג'אני", חילו בוחר זירת התרחשות היסטורית כבסיס לעלילת ספרו. הוא אינו מתיימר לספק תיעוד היסטורי מהימן, אלא מתבסס על מסמכים היסטוריים מאותה התקופה ושוזר סביבם דמויות, קשרים ואירועים בדיוניים ליצירת נרטיב אלטרנטיבי של ההתרחשויות בזירת הרצח.

מעניין שדווקא נקודת מבטו של ברנר, שרכש במהלך השנים מעמד כמעט מיתי בין סופרי היישוב, נעלמת מהרומן. במקום זה, בוחר חילו להפיח חיים בשלוש דמויות שוליות יותר בסיפור ההיסטורי, כל אחת בפרק משלה. שילוב הדמויות יוצר משחק בשלושה נרטיבים שמבקשים כל אחד לספק לנו משל משלו, כשאחריהם, בפרק "אחרית-דברים", המחבר – חילו עצמו – מביא את עמדתו. עד לשלב זה, הפוליטיקה נעדרת מהספר כמעט לחלוטין, אך דווקא בחינת סיפורם הטעון של שלוש הדמויות, מלמדת יותר על התפקיד האידאולוגי שחילו מייעד להן בעלילה. יחד הן מציירות תמונה עגומה  – פעמים מורכבת ומעניינת, ופעמים אחרות פשטנית וסטריאוטיפית – של מארג הכוחות הנרקם בארץ מאז אותו יום, שבו הספרות העברית מתה.

 

פרק א': לואידור
יוסף לואידור, או דיומקה, "דיומקה המוזר, דיומקה התמהוני, דיומקה שאיננו אדם ככל בני האדם, אלא הוא מעין יצור מוזר שאיש אינו חפץ להיות לו לרֵע", הוא כנראה הגיבור המתאים ביותר לעמוד במרכז עלילה עברית חלוצית. צעיר חדור אידאלים, שעל אף הליכותיו המשונות והמגושמות, הוא מחליט לפרוץ את גבולות השטעטל במסעו החלוצי אל עבר אדמה וחברה חדשה בה יְחיה את רוחו וגופו. גיבור טראגי שעם הגעתו למחוז כיסופיו המדומיין, יגלה שאין ביכולתו לגשר על הפער הגדול בין העולמות, והוא נידון לתור חסר אונים, בלא יכולת ממשית להכות שורש בארץ החדשה, בזמן שדלת הבריחה חזרה לעולם הישן כבר ננעלה בבריח. מראשית ימי הכתיבה בשפת הקודש עיטרו הגיבורים-לא-גיבורים הללו את עלילותיהם של מיטב הקאנון של סופרים עבריים, מעגנון דרך ברנר, גנסין ועד עוז, משרטטים את גבולותיה של תרבות מתחדשת שרודפת – או נרדפת – באופן אובססיבי ופעמים רבות גם הרסני אחר זהות והגדרה עצמית.

כך נגזר גם על הסופר הצעיר והמוזר, המבלה את ימי נעוריו בניסיון נואש להשתלב בעבודה חלוצית כמו גם במוסד הספרות הציוני המתהווה, וחווה מפח נפש אחר מפח נפש. הדרך שבה הולכות דמויות תלושות כאלו, ולואידור בתוכן, מובילה רבות למוצא אחד בלתי נמנע. בזמן שהוא טובל בחוף ימה של יפו, מהרהר לואידור אם יש בכלל טעם להתנגד למשיכת הגלים, אבל אופיו הפחדני והססנותו גוררים אותו חזרה לחוף. ברנר, שלא מעט כבר סוּפָּר על חיבתו לבחורים צעירים ואבודים, מוצא אותו על סף חרפת רעב בדירתו בפאתי יפו ואוסף אותו תחת חסותו כדייר משנה בבית יצקר, בית באר דו-קומתי בשולי אבו-כביר, שגרה בו קבוצת סופרים צעירים יחד עם משפחת חובצי גבינות וחמש פרות. חבל ההצלה שברנר זרק ללואידור אמנם לא הציל אותו מגורל המוות הצפוי, אבל נסיבות מותו בצל גדול סופרי הישוב הן שמנעו ממנו להתדרדר אל תהום השכחה בדברי הימים של הספרות העברית.

בית יצקר, מתוך האתר 'טיול בעיר'

הבית האדום מספק ללואידור את כל אשר פילל לו. הוא זוכה לחדר משלו שבו יוכל לעסוק במלאכתו הרוחנית ללא דאגות הישרדותיות, וגם לחברתו של עבד אלווהאב, נער מקומי מאבו-כביר איתו הוא רוקם רומן, שמעניק לו רגעים של חסד והתעלות הן בכתיבתו והן בחייו. אלא שזאת מלכודת דבש. את הרומן הוא נאלץ לנהל בהיחבא תחת תכתיבי החברה השמרנית של הישוב, ונורא מכך – תחת עינו הבוחנת והקנאית של ברנר, שמבלה את ימיו בינות התקפי זעם וכתיבת מיניאטורות. תהפוכות הגורל בבית יצקר, היסטוריות או בדיוניות ככל שיהיו, מאפשרות לחילו כר פורה לביקורת על חיי היישוב: על המתח המתמיד בין אידאולוגיה טהרנית לפרקטיקה; על האדנות והמרות של הממסד הציוני המתהווה; על הזירה הספרותית המצומצמת, המיוצגת בעיקר באמצעות ברנר, שאליו הוא מתייחס לא בשמו אלא קורא לו "הסופר המפורסם". כל אלה דורשים מלואידור להתכופף ולסור למרותם, ומבהירים לו שכל סטייה תגרור אחריה עונש כבד. הביקורת ויחסי הכוחות שמשתקפים דרך דמותו של לואידור הופכים אותו לדמות המעניינת וללא ספק המוצלחת ביותר בספר, בפער ניכר מהדמויות האחרות, שאצלן הביקורת מתחלפת בדידקטיקה אידאולוגית, ההופכת מוסרנית ופשטנית ככל שעלילת הדמים מתקדמת.

 

פרק ב': מוראד
מוראד אלקרנאווי הוא הגנן בפרדסים הסמוכים לאדמת בית יצקר. שפתו העשירה והמסוגננת, שמלאה בתיאורים מסולסלים ופיוטיים על החיים בצל עבודת האדמה, עומדת בניגוד גמור לעדותו שלו עצמו כי שליטתו באמנות התקשורת האנושית מוגבלת, שהרי מרבית חייו דיבר רק עם עצי השדה. הסתירה הזאת מיושבת בין השורות כשאנחנו מגלים שאת סיפורו מגולל ככל הנראה נכדו, 40 שנה לאחר שגלה לעבר הירדן המזרחי, והוא זה המפליג באמצעים ספרותיים נפלאים ומוגזמים, וגם בפרטים שגויים שמבהירים לכל קורא בעל היגיון כי הסיפור מסולף ורחוק מהמציאות.

"התמלאתי מרירות. המרירות הפכה לטינה. הטינה לחוסר שקט. ועם חוסר השקט לא מצאתי מנוחה לנפשי… הלילות הפכו מסוייטים". כמה שיפה היא שפתו של הפלאח הערבי כך מכוערים הם מניעיו. הגיוני היה לחשוב, כי לאחר שכפרו חרב והוא הוגלה בעל כורחו מביתו, פיתח מוראד מידת מה של טינה כלפי האחראים לאסון. הגיוני היה לחשוב כי לאחר חורבן ביתו וקהילתו של מוראד, או גירושו לארץ זרה, הוא יפתח טינה כלפי האחראים לאסון. אבל מורד הוא איכר פשוט ולא המלחמה הגדולה היא הגורם לכעס המבעבע בתוכו, אלא עלילה שטפלו עליו ברנר ולואידור, היהודים נטולי המוסר, על גניבת גרזן. עלילה שקרית ששני היהודים קדחו במוחם המעוות לאחר שתפס אותם בפרדס, בזמן שהם משחקים אחד בשני משחקים ששפתו הערבית המליצית אינה יכולה להכיל. לא רק הומואים טורדים את מנוחתו של הגנן הערבי, גם הנשים היהודיות "המקרקרות בקול תרועה" גורמות לו ייסורים רבים. מה פשוטים, אך גם קשים, הם חייו של הפלאח.

המלחמה העתידה לבוא מטרידה את מוראד פחות מגורל הפרדס. הוא בוכה את בכי העצים הכרותים. אותם עצים מסכנים שנאלצו לחזות במשכב זכר ונשים דעתניות. נראה כי השתובבויות הומואיות וקרקורי נשים גרמו לעצים הרבה יותר סבל מגרזני פלוגות ההגנה שעתידים לעלות עליהם בעוד שנים ספורות ומקבלים מקום שולי בעלילה. לא התותחים ולא הקלגסים אלא דווקא דמותו של לואידור רודפת אותו בשנתו. מכוח שנאה זו, סיפורו נמלא גוזמאות וסילופים, שלא לומר שקרים ועלילות דם. העובדות ההיסטוריות בסיפורו מתעוותות ואמינותו מתערערת לחלוטין. כקוראים טובים עלינו לנוע בטווח המוכר של הערצת "הפראים האצילים" מהם ירשנו את הארץ, קשרם האמיץ לקרקע והסתפקותם בלו רק מעט. בו בעת עלינו לשלול לחלוטין את הנרטיב ההומופובי, המיזוגני, האנטישמי ומלא השקרים של תושבי-פרא אלו. תושבים כמו מוראד, חסרי מולדת אחידה או זהות אתנית ברורה המכונים בעלילה רק בשם הגנרי "הערבים".

 

פרק ג': רנין
רנין אלזיאת היא אחותו של עבד אלווהאב, מאהבו הצעיר של לואידור. בעוד ששאר הדמויות מבוססות חלקית על דמויות היסטוריות, רנין אלזיאת מומצאת לחלוטין. רנין היא הדבק שמחבר בין החלקים ההיסטוריים והבדיוניים של העלילה, אבל על כתפיה הקטנות של מוכרת הפרחים בת השבע מוטל תפקיד עלילתי חשוב נוסף; בהיותה אורחת קבע בבית האדום, היא יונקת מהחבורה היהודית הנאורה-לכאורה את ערכיה. היא לומדת על פמיניזם מהנשים העבריות שהיו "שונות. מלאות חיים, מלאות יוזמה, חרוצות, דעתניות, דברניות". היא לומדת על אהבת משפחה רכה שכה חסרה בביתה הערבי הנוקשה. היא אפילו לומדת, ירחם אללה, על לגיטימיות האהבה בין שני גברים.

סיפור הרצח המזעזע מובא אלינו כולו מנקודת מבטה של רנין. גם לקרי הדם שבינינו תתגלה לחלוחית בקצה העין אחרי שיקראו על לינץ' מזוויע שמסופר מפיה של ילדה בת שבע. לפי עדותה המוני אדם עולים על תושבי הבית, מענים אותם, מחללים את גופותיהם ומסיימים בחגיגה רצחנית בפרות המשק. לאחר הרצח, כששוטר הכפר המושחת מבין שהילדה הייתה עדה לדברים, הוא מכריח אותה לחזור על דבריו ולהישבע "אני נשבעת… שאת מה שראיתי… לא אגלה לעולם… לאף אחד… ואם אעשה את זה… העיניים שלי ישרפו".

מבין שלוש הדמויות רנין היא היחידה שעוברת, או לפחות מנסה לעבור, תהליך משמעותי. הקשר שלה לחברה היהודית פתח בפניה צוהר לעולם חדש וצודק, אבל האלימות האינהרנטית בחברה שבה היא חיה מונעת ממנה להשלים את המעבר. היא אמנם מתארת את השינוי שהארץ עוברת, את גירוש אביה, את חורבן ביתה ואת שדידת זהותה, אבל אלו מתוארים בשוויון נפש חסר כוחות כאילו הם עונשה של החברה הערבית הגברית על היותה אלימה וסדיסטית.

שנים לאחר מכן היא פוגשת בבית הקברות את רבקה, בתו של צבי שץ, פורקת את הסוד הנורא ומתוודה על סיפורה. "היה בי פצע, פצע פתוח, שלא יכול להגליד, פצע שנפער בנשמתי כמו החור השחור שנפער בבטנו של עבד אלהוואב". אבל זה כבר מאוחר מידי. בהמשך לשבועתה לשוטר, היא נענשת באיבוד מאור עיניה. הסיפור דן את הילדה הקטנה, ודרכה את החברה הפלסטינית כולה, לחיי ייסורים על כפיות הטובה כלפי החברה היהודית, ואי יכולתם לעמוד באמות המוסר הגבוהות שניצבו מולם.

 

אחרית-דברים
ישנם נרטיבים רבים לאירועי אותו יום נורא. לדוגמה גרסתם של תושבי אבו-כביר, שעולה מחקירות המשטרה הבריטית ומהמשפטים שנערכו, נעלמת מהספר או מבוטלת במחי יד. קשה לציבור היהודי להאמין כי בזמן שהגיעו אל יושבי הבית שמועות על עימותים אלימים בין יהודים וערבים ביפו הסמוכה, הם החליטו להתבצר חמושים. עם בוקר כשיצא אל בית הקברות הצמוד לביתם מסע ההלוויה של נער בן 14, שנורה על ידי שוטר עברי, הם ראו המונים מתקרבים לחצר ביתם, חששו לחייהם וירו יריות באוויר. היריות הובילו לאווירת היסטריה בקרב התושבים ולרגימת אבנים שהתדרדרה לעימות מזוין וללינץ' אלים. זוהי כמובן גרסת כיסוי מתוכננת היטב של מוכתר הכפר ושוטרים ערבים מושחתים, ומי שמאמין לה עיוור. פיזית.

חילו מסיים את העלילה בדרישה מהציבור הערבי לחשבון נפש: "התעלומה ההיסטורית תוכל להיפתר יום אחד, אם מישהו מבין צאצאי הרוצחים – והלא עשרות ואולי מאות ערבים מהכפרים באזור יפו השתתפו במסע ההלוויה ובלינץ' שנלווה לו – יהיה אמיץ וישר דיו כדי לגלות באוזנינו את האמת, מרה ומכוערת ככל שתהיה".  ובינתיים, תושבי אבו-כביר, מנשייה, סלמה, יאזור ושאר כפרי הסביבה נפוצו לארבע רוחות תבל בטיהור האתני שנערך עם הולדת המדינה העברית. את סיפוריהם, ומה עלה בגורל ילדותיהם העיוורות, יכתבו על ידי סופרים תל אביבים הומואים, פמיניסטים, עם תואר אקדמי או שלושה. הם אלו שירשו את הארץ המובטחת ויספרו לנו את האמת. הם היחידים בעלי היכולת והכח לדרוש חשבון נפש. לא חשבון נפש על אסון שהומט על אומה שלמה, על ערים שנשרפו, משפחות שנקרעו, אלא חשבון נפש על רצח הספרות. עם סיפור רקע רומנטי בין גזעי לוהט כמובן, של סופר יהודי ונער ערבי במאבקם מול האספסוף הזועם.

ב-2 במאי תרפ"א, עם הטרגדיה הגדולה בבית האדום, נולדה גם ראיית עולם חדשה ביישוב. כזו שמאפשרת להגיב באדישות לאסונות, כזו שנוטה להתעלם מדם שנשפך בצד השני של הגדר, כזו המקלה עלינו להזיז את המבט הצידה בזמן ירי במפגינים או רמיסת זכויות. שהרי במשחק הזה של אנחנו או הם, אנחנו נלחמים על ערכים, על תרבות, על ספרות, על שוויון, על זכויות לקהילה הגאה, והם כולם המון מוסת הבא לכלותנו.

רצח בבית האדום, אלון חילו, ידיעות ספרים, 2018 | 288 עמודים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *