היה היתה | יעל נאמן

כשסוגרים את הספר מרגישים כאילו היא כרגע הלכה, פזית. לא הלכה-מתה, הלכה-הלכה, יצאה מהבית, לא ברור לאן, זה לא משהו שהיא אהבה לעשות, אבל הדלת נפתחה, גוף גדל מידות ואישה גדלת נוכחות עברו את המפתן, סגרו את הדלת מאחוריהם, ובחדר נותרו גלי הדף של ריקנות ונשימה, ואותך, הקוראת, לא בטוחה מה את יכולה לעשות עכשיו, אחרי האירוח, אולי לפנות את השולחן ולשטוף כלים.
מתוך הקומוניקט:

"בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן, מחברת רב־המכר "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011), את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה של אותה אישה (וסיפור חייהם של הסובבים אותה)"

האישה המסקרנת והחידתית היא פזית פיין, שאותה פגשה יעל נאמן פעם אחת בחייה, וגם זה להרף עין. פזית, בת יחידה לניצולי שואה, גדלה בחולון, ביחד עם קבוצת אנשים שהפכו להיות אנשים חשובים בתרבות וחברה הישראלית, והייתה עורכת, משכתבת ומתרגמת, ואישה מוטרדת, שהחיים לא היו קלים לה, והיא לא הייתה קלה להם.

פזית הייתה חולת נפש. פזית הייתה דור שני לניצולי שואה. פזית הייתה בוהמה תלאביבית מעשנת, שמתפרנסת בקושי מלסדר מילים אחת ליד השנייה. פזית הייתה אוהבת חתולים. פזית הייתה חברה של אנשים שיש מה להגיד עליהם. על כל אחת מהזהויות האלו יש דרך לכתוב – כך הספרות מרגילה אותנו; שאפשר לדבר על חולי נפש או בהתמסרות חפצה לגבולות המציאות שהם עושים בהם כבשלהם או בהתנשאות מבוגרים-על-ילדים; שאפשר לדבר על הבוהמה התלאביבית או בהתפנקות ילדותית של גם-לנו-קשה או בשנאה מבטלת; בספרות הרגילה לכל אחת מהזהויות שלנו יש תפקיד ידוע וברור מראש.

אבל פזית לא הייתה אף אחד מהזהויות האלו באמת, היא חמקה מהגדרות, ובחייה עשתה כל שביכולתה כדי שכולם יידעו שהיא חומקת מהגדרות, ויותר מכך, שהיא מעוניינת למחוק את הכתם על הקיר שכל אחד מאיתנו משאיר בכל צעד שהוא עושה בחייו, ולמחוק את השפכטל שגירד את הכתם, ולמחוק את הַצַּבָּע שיכול היה לספר שפעם היה כתם, ולמחוק את הגרזן, ויותר מהכל למחוק את הדם.

נדמה כי יעל נאמן התבוננה בכל שכבות המחיקה, וזיהתה בהם את קווי המתאר של פזית. וכדי לכתוב על פזית בכבוד, היא לא אספה עדויות וכתבה סיפור, כמו שנהוג לעשות כשכותבים ביוגרפיה של אדם שמת, וגם לא השתמשה בתבניות המוכנות שכל אחת מהזהויות של פזית סיפקה לה, אלא ליקטה, בעזרת פינצטה עדינה שבעדינות, ומלאת מחשבה ורגש, שכבות זיכרון. עדות מהחברים מהילדות. עדות מבני משפחה. עדות על פזית. עדות על ההורים שלה. עדות על חולון. עדות על החבורה. עדות על בן הדוד. עדות על המחלה. עדות על הסרטן. עדות על מי שגובה עדות, כי גם הפינצטה היא חלק מהסיפור.

כשפותחים את הספר, ויעל נאמן מתחילה להסביר את הפרוייקט שהיא לקחה על עצמה, אפשר לחשוב כי זו לא באמת ספרות, ומי בכלל מתעניין בפזית פיין הזאת, סתם אחת שהייתה ואיננה. אבל ככל שהעדויות מצטברות, הדמות של פזית הולכת ומתמלאת, ובשל השימוש המבריק שעושה יעל נאמן בסגנון ההיפר-ריאליסטי, ששובר את כל החוקים של מה נמצא על הבמה ומה נמצא מאחורי הקלעים, המציאות של הקוראת עצמה הולכת ומטשטשת, והיא נשאבת כולה אל תוך הספר, אל תוך פזית, אל תוך הבית שאחרי השואה, של תחילת המדינה, של ימים אחרים.

כשסוגרים את הספר מרגישים כאילו היא כרגע הלכה, פזית.

היה היתה מאת יעל נאמן, עורכת דנה אולמרט, הוצאת אחוזת בית, 256 עמודים.

1 Comment

  • עכשיו אני ממש רוצה לקרוא את הספר הזה ומתחרטת שהחזקתי אותו היום בסטימצקי וברגע של פזיזות הנחתי אותו והלכתי לדרכי.
    מאד אהבתי את "היינו העתיד".
    הסקירה היפה שיכנעה אותי סופית. לא אהיה יותר פזיזה. תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *