האיש הזקן

האיש הזקן של נגה אלבלך מלא ברגעים פואטיים נפלאים ונוגעים ללב אבל אינו מצליח להתגבש לכדי יצירה משמעותית. וגם – כמה מילים על חשיבות הרצף בספרות

בניין מפואר עומד במרכז ספרהּ האחרון של נגה אלבלך. בניין לאחר הפגזה, מחורר, חתיכות גדולות ממנו נעדרות, והוא עדיין נשען על צדו, עומד, בקושי.

האיש הזקן מורכב מפרגמנטים, קטעי פרוזה קצרים שמוגשים אחד אחרי השני ויוצרים יחד יומן מחלה, יומן מוות, יומן פרידה מאב שדועך לאיטו. אלבלך מכנה את אביהּ "האיש הזקן", אמהּ "אשתו של האיש הזקן" והיא עצמה מכונה "בתו של האיש הזקן". 

ושוב, ליד מיטת בית בחולים:
הבת:                  תגיד, אבא, אתה יודע מי אני?
האיש הזקן:         מי שואל?

דמותו של האיש הזקן נבנית דרך סיפורים מעברו ומעברם המשותף שלו ושל משפחתו, כנגד רגעים מהמציאות שלו עכשיו – איש בן 91 שהולך ומאבד את זיכרונו ואת הקשר עם הסביבה שלו. אלבלך שומרת רוב הזמן על טון מינורי, יבשושי, מכני לפרקים, כזה שמייצר דיסוננס בין קול המספר האדיש, התמים-מיתמם, המרוחק, ובין ההתרחשויות הדרמטיות ושוברות הלב.

למרות שהשימוש בדיסוננס כזה הוא טקטיקה נפוצה בסיפורים כאלה (למשל לא קמתי מהלילה שלי של אנני ארנו, מוות רך מאוד של סימון דה בובואר וגם הסרט אהבה של מיכאל הנקה שיוזכר בהמשך), היא משרתת את אלבלך היטב, ובחלק מהזמן מייצרת יופי רב ורגעים פואטיים נפלאים. כמה עדינות וכאב יש בשורה כמו "ביום אחר ישב האיש הזקן בחצר המוסד ומצץ קרטיב לימון שקנתה לו בתו בקפיטריה הקטנה."

אני חושבת שהוא החליט למות, אמרה בתו של האיש הזקן לאמה, כשישבו שתיהן בבית הריק, כשבועיים לאחר מותו.
לא חשבתי על כך עד עכשיו, אמרה האם, אבל זה נראה לי נכון.
את חושבת שאפשר להחליט דבר כזה? שאלה הבת.
אני חושבת שכן.

הספר עשיר ברגעים כאלה, מזהירים, מטעים בפשטותם, כמו קוביית קרח שהופכת למים רותחים כשהיא נמסה, ושורפת את הבטן. דווקא השימוש החוזר בכינויים "האיש הזקן" ו"בתו של האיש הזקן" מפריעים בשלב מסוים בקריאה, וכאילו חושפים את המנגנון שמאחורי הפעולה הספרותית שהופכת לשקופה ומעט מלאכותית.


על הרצף
לספרות, ולאמנות הסיפר בכלל, יש כוח ברצף שלה, ביכולת שלה להצטבר. זה נשמע טריוויאלי, אבל כדרכם של דברים טריוויאליים באמת – קצת קשה להסביר למה בדיוק הכוונה. 

הנער האבוד של תומס וולף (הוצאת זיקית, בתרגום עודד וולקשטיין) נפתח במילים "אור בא והלך ובא שוב", שמקדימות תיאור נפלא של מזרקה בכיכר העיירה אשוויל. המילים האלה שבות ומופיעות לאורך כל הספר כמו פזמון חוזר, כמו אור שבא והולך ובא שוב, ובכל פעם שהן מופיעות הן נושאות עמן משמעות קצת אחרת, כשהן הולכות ונטענות באלגיה היפהפייה של בני משפחת גאנט על הילד גרובר. בעמודיו האחרונים של הספר, צירוף המילים הזה מופיע שוב "וידעתי שלא אבוא עוד לעולם, ושאותו קסם אבוד לא יבוא עוד. וכי האור שבא, האור שעבר והלך ובא שוב", מכיוון שהשורה חוזרת שוב ושוב בחלקיו השונים של הספר קל להבחין בחשמל, באור, באובדן שנטענים בה, והיא הופכת למעין ססמוגרף פנימי של הספר, של התנופה שלו.

מטען הוא לא בהכרח כוח שמצטבר ברצף לינארי, גם הבזקים קצרים של ניגוד, למשל הניגוד הנורא בין איגרא רמא לבירא עמיקתא, יכולים להיות כאלה. בסרט המצמית אהבה של מיכאל הנקה יש הבזק כזה. הסרט מספר את סיפורם של בני הזוג ז'ורז' ואן, שניהם מורים לנגינה שחיים חיי גמלאות שלווים בפריז. אן עוברת שבץ מוחי ומאותו רגע מצבה הרפואי הולך ומתדרדר, בטרגדיה קורעת לב בהילוך איטי. באחד הקטעים הקשים בסרט רואים כיצד מטפלת מחליפה לאן חיתול. אן כבר משותקת כמעט לחלוטין ובקושי מגיבה למתרחש, מלבד עיניהּ שכובשות עצב נורא. מיד לאחר מכן מתחלפת הסצנה, ואן, לבושה יפה, בריאה לחלוטין, יושבת ליד הפסנתר ומנגנת יצירה של שוברט. אחרי בלבול קצר, מבינים שמדובר בזיכרון של ז'ורז' שמאזין לבדו ליצירה הזאת, אבל ברגע הזה שבו רואים את אן כפי שהיא היתה קודם, נטען כל מה שאבד לה. זה רגע קתרטי ומזכך, שהעוצמה שבו אצורה במטען שהוא נושא מהסצנה הקודמת.

לרצף הספרותי יש תפקיד קריטי בספרות פרגמנטרית. גם אם כל פרגמנט בנפרד אינו חייב לעמוד כשלעצמו, חלק גדול מהכוח של הספר נשאב מהאופן שבו כל קטע נשען על אלה שקדמו לו, ואלה שיגיעו אחריו. אלא שלמרות רגעי היופי הרבים בהאיש הזקן, דווקא בנקודה החשובה הזאת – הרצף בין המקטעים – הוא מפספס.

כמו באהבה של הנקה, אלבלך פועלת באמצעות הניגוד בין אז לעכשיו, בין אביה בשיאו – גבר, אבא, עורך דין, דובר שבע שפות, לאיש שקמל מולה לכדי דמות מעוררת רחמים. המעברים האלה משרטטים בצורה חדה את מה שכל-כך קשה לנו לתפוס – אדם שחי ואיננו עוד.

אבל במקומות רבים מדי בספר, במקום שהמקטעים ישרתו זה את זה, יעבדו יחד כדי ליצור מארג, הם מכשילים אחד את השני. דוגמה מובהקת לפספוס שכזה היא ברגע הדרמטי ביותר בספר, רגע המוות של האיש הזקן. הנה שלושה מקטעים, שמופיעים אחד אחרי השני, כל אחד בעמוד נפרד:

האיש הזקן שוכב במיטתו.
הוא חיוור, צהבהב, אבל נדמה שהוא עוד נמצא שם
אִתם, כאילו משהו בו עדיין מרפרף חיים.
אחרי כמה דקות מכסים בשמיכה את גופו ופניו.

*

האיש הזקן מת כמו שחי: בשקט, בצנעה, בפרטיות,
בפשטות, באומץ, בהתחשבות, בלי לעשות עניין.

*

הריאליזם האבסורדי האמיתי: לחיות ואחר כך למות.

דווקא בגלל השורה האחרונה הנפלאה הזאת הרצף הזה מתסכל במיוחד. בכל אחד מהקטעים הקצרצרים האלה יש כוח כשלעצמו, אלא כשהם מגיעים אחד אחרי השני, לא רק שהם נבלעים בדחיסות ובחוסר נשימה, הם מייצרים רצף בלתי-אפשרי, כמו מקשת עופרת אחת שמתקדמת מהר מדי מן המוות אל הנחמה אל הפרשנות והתובנות הפילוסופיות, יפות ככל שתהיינה. מִקשות כאלה מופיעות בספר תדיר ומדמות את הקריאה בו להליכה וריצה במקצבים שונים, באופן בלתי סדיר. כזו שמקשה להסדיר את הנשימה ודפיקות הלב, אבל לא בהכרח במובן המסעיר של החוויה.

גם אם מדובר בניסיון לדמות את תודעתו הבלתי-קוהרנטית של חולה הדמנציה, הרי שגם מארג בלתי קוהרנטי טוב שיהיו לו איזה מרקם פנימי, בזהירות אומר – היגיון פנימי, על מנת שניתן יהיה לחוש בו. גם ההתפרצות האכסטטית, הדיוניסית, השבורה וחסרת הקוהרנטיות, זקוקה לאיזה עמוד שדרה אפולוני, שפה שאותה תוכל לכופף על מנת שיהיה ניתן לחוות אותה.

לא רק המעבר בין הקטעים פוגם ברצף, אלא גם בעיות פנימיות בפרגמנטים, בעיקר באלה הארוכים יחסית, שחלקם סובלים, משוּנה לומר, מגודש מילולי. למרות שלמראית עין מדובר בספר שכל הווייתו היא איפוק – החל מהעטיפה שעשויה במינימליזם לבן יפהפה (עיצב דוד בן הרא"ש) ועד לבחירה לכתוב את הספר במקטעים קצרים – דווקא מתוך נקודת המוצא המינורית הזאת, כל מילה מיותרת מייצרת תחושה של הפלגה. כך למשל באחד הסיפורים היפים בספר מתארת אלבלך את כיצד אביהּ היה מסיע אותה לשיעור פסנתר: בזמן השיעור הוא היה מחכה בביתו של חבר שגר בקרבת מקום, ולאחר השיעור היא הייתה באה לביתו של החבר וממתינה לאביהּ שהיה מפליא בסיפורים ותתי-סיפורים במשך זמן רב, ממושך יותר מזמן השיעור כולו. ואז היו יוצאים וחוזרים הביתה, מרחק של עשר דקות הליכה בלבד. זהו סיפור נפלא שמיטיב לתאר את דמותו של האיש הזקן ואת מערכת היחסים המיוחדת ביניהם, אלא שאלבלך אינה מתאפקת וחותמת בשני משפטים: "בחשבון כדאיות הזמנים, לא השתלם כלל וכלל לקבל טרמפ מהאיש הזקן. בחשבון כדאיות הקשר בת-אב, זה השתלם מכל בחינה." הפרשנות המיותרת שמגיעה בסוף הסיפור היפה פוגמת ביופיו, ומחסירה ממנו. הבעיה הזאת חוזרת בספר, הרצון לומר לקורא הכל מיד, לספק עבורו את כל הרעיונות, לוודא שהוא מבין.

בסופו של דבר, חוויית הקריאה בהאיש הזקן נותרת מתסכלת רוב הזמן. למרות שהספר מלא ברגעים נוגעים ללב ויופי פואטי רב, הוא אינו מתגבש לכדי יצירה אחידה ומשמעותית, כזו שתצליח לחרוג מגבולותיה של טרגדיה משפחתית אחת שוברת לב.

האיש הזקן: פרידה, נגה אלבלך, עורך: ארז שוייצר, עיצוב הספר: דוד בן הרא"ש, רישום על העטיפה: מיכאל גרוס, נוף, 1980, גרפיט על נייר | הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018 | 118 עמודים

לרכישת הספר בחנות המגדלור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *