מה זה אומר שגבר נופל משמיים

לזלי ננקה ארימה היא סופרת ניגרית שמתמחה בסיפורים קצרים, וספרה הראשון "מה זה אומר כשגבר נופל משמים" הוא בעל שם מושלם, והוא יצא לאחרונה בעברית בהוצאת חרגול**, בתרגומה היפה של קטיה בנוביץ'.

בספר 12 סיפורים, שיותר מסיפורים, מרגישים כמו מעשיות שמסופרות ליד האש, בעודך חצי ישנה, והשמש מלהטת על הפנים, ויש לך מקום נעים להניח עליו את הראש, ולזלי מספרת את הסיפור בגובה הטון הנכון, ואת ספק מקשיבה, ספק חולמת, ובכל מקרה, הלב שלך, תת המודע שלך, והנפש שלך פתוחים רחב, וקולטים היטב את העולם שלזלי מדברת עליו, למרות שמה לך ולה, תכל'ס.

אלו סיפורים על גברים שלוקחים יותר ממה שמגיע להם; על אבא שאימי המלחמה לא מצליחים לעזוב אותו, למרות שבחיים הרגילים הוא דווקא מתפקד. על ילדות שנשלחות לאפריקה כדי שילמדו איך להתנהג, כי באמריקה אי אפשר לחנך אותן כמו שצריך, והן גדלות להיות פרועות; על ילדה שאבא שלה מגדל אותה לבד, כי אימא שלה נסעה להיות מנהלת חשובה באמריקה, והוא מקפיד לא לרסן אותה, כי הוא אוהב את אש הלבה שפורצת ממנה, ובכל זאת; על אימא שחוזרת מהמתים לרגע, מגיחה מתוך תמונה שנושאת את דיוקנה, רק כדי שאפשר יהיה לסגור את המעגל, כמו שכל אחד שמישהו מת לו רוצה; על ילדה אחת שלומדת ליפול כדי לקבל כסף מתביעות של הביטוח, ולא מצליחה להשתחרר מההרגל גם כשהגיע הזמן לזנוח אותו.

הסיפור שהכי משך את ליבי, לרגעים שנאתי אותו על פשטות המטאפורה שלו, ולעיתים הערצתי אותו על פשטות המטאפורה שלו, נקרא: מי יקבל את פנייך כשתחזרי הביתה (יש לה עניין עם שמות מושלמים, לגברת לזלי ארימה), והוא אפילו זמין לקריאה אונליין באנגלית. ובו מסופר על עולם שבו אימהות לא יוצרות את התינוקות שלהם במפגש עם גברים. בסיפור הזה הגברים הם חסרי חשיבות לחלוטין, משום שתינוקות נוצרים כדין: בחומר. אישה מכיירת את התינוק שלה, או קושרת אותו מחוטי רפיה, או מייצרת אותו מפורצלן. אחרי כן, היא צריכה לקבל ברכה מאימא שלה, שמפיחה חיים בחומר. ואחרי זמן מה, התינוק קם לחיים. מי שתפרה לו חיים מחוטי רפיה, שלא תתפלא שהוא יקבל חיים פשוטים של עבודה. מי שיצרה תינוק מפורצלן, שלא תתפלא אם הוא יישבר בקלות וחייו יהיו חיי תפנוקים, ואל לה לעשות את זה, אלא אם כן היא חושבת שהיא יכולה לתמוך בסוג החיים האלו. לא אהרוס הכל, רק אגלה שהמספרת עשתה דבר שלא ייעשה, ויש מי שמשלם על כך את המחיר. אם את במקרה אימא, אין לך אלא לחשוב לאורך כל הסיפור: ככה זה צריך להיות! איזה מזל שלא ככה זה מתנהל! ככה זה צריך להיות! איזה מזל שלא ככה זה מתנהל! לסירוגין ובהחלטיות רבה כל פעם.

לזלי גם מסבירה יפה את העניין שלה בסיפורים כאלו, בראיון ל-BrittlePaper: ""המעשה של לקיחת המוכר והעברתו למקום מוזר יוצר צומת מעניין שבו המוכר, הנורמלי, הופך לגרוטסקי, ומחוץ להקשר. זו אחת הסיבות שמעשיות מעניינות אותי, שאנחנו יכולים לקחת משהו מהעולם שלנו ולראות כיצד הוא מתנהג בעולם אחר".

המעשה המודע שהיא עושה, ובו היא מטשטשת את החוקים בין מציאותי לאגדתי, הוא מעשה שנדמה בעיניי הבורות כמעשה מאד אפריקני, כמשהו שהייתי מצפה לו ממעשיות, מסיפורי עם, מנרטיבים שמכוננים חברות שבטיות. ועל כן, עבורי כקוראת לבנה מהמערב, הוא בעל כישוף כפול: הוא מעביר אותי בקפיצה אחת אל חברה עם חוקים אחרים לגמרי משלי, ובקפיצה שנייה אל תחום הדמיון הגמור, והוא עושה את כל זה במשפטים ברורים, קצרים ובשילוב עם רעיונות מערביים ומודרניים לחלוטין, ובראשם הפמיניזם.

הערבוב של ישן וחדש נעשה ביד אומנית והוא מפתה מאד. וזו גם אחת הסיבות הטובות לקרוא את הסיפורים שלה: המעשה של פתיחת ספר עשוי ונייר והיכולת שלו לקחת אותנו לעולמות אחרים, היא מעשה שתמיד מכשף אותי, במיוחד אם מה שכתוב בפנים עשוי היטב, ולוקח אותי כל כך בבטחה לעולמות כל כך אחרים.

===

** הספר הראשון שלי, שתיים, יצא בהוצאת חרגול, ועכשיו אני קוראת לפעמים בשביל חרגול ספרים, ואומרת מה דעתי עליהם. אני אוהבת את טעמה הספרותי של גבי סילון מאד, אבל אני מרגישה שעוד יש בי יכולת להגיד על ספרים של חרגול גם דברים רעים אם צריך. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *