"האופציה לא לחזור שמורה רק למי שאין לו אמא"

שיחה עם הסופרת והמשוררת מיה טבת דיין בעקבות הספר 'לאן שנצוף שם בית'

כשמיה טבת דיין ואני מנסים לתאם ראיון בסקייפ, אנחנו נתקלים בבעיית חישוב הפרשי הזמנים. היא בוונקובר, אני בלונדון, וכל ניסיון להבין מה השעה אצל השני נתקל במחסום לא פשוט: כמו שני לוויינים שחגים בחלל, השעות של שנינו מכוונות על פי חללית האם, ישראל.

הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה פֹּה גַּם בַּלַּיְלָה,
אֲנַחְנוּ מוֹתְחִים בַּדִּים כֵּהִים
עַל הַחַלּוֹנוֹת. שׁוֹכְבִים וּמַאֲזִינִים;
כְּמוֹ הַלְמוּת מְחוֹגֵי שָׁעוֹן בַּאֲפֵלַת הַחֶדֶר
תִּקְתּוּק הַלֵּב.

מַעֲשֵׂינוּ נֶאֱסָפִים;
הָעֵירֹם וְהַבֶּכִי, מַגּעַ עוֹר בְּיָד,
כּוֹסוֹת מְלֵאוֹת וְכוֹסוֹת חֲצִי מְלֵאוֹת
אֵצֶל הַכִּיּוֹר. אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים
הֵיכָן יַנּיִחוּ אוֹתָנוּ כָּל אֵלֶּה וּמָתַי.

אֲנַחְנוּ פּוֹשְׁטִים
אֶת בְּגָדֵינוּ, זהֶ מֵעַל זוֹ,
לְהַבְדִּיל מֵחָדָשׁ בֵּין חשֶׁךְ לְאוֹר,
לִרְאוֹת כִּי טוֹב.

השיר 'בריאת עולם, גרסת הקוטב הצפוני', שפותח את הקובץ היפה לאן שנצוף שם בית, מתאר היטב את נסיונו של המהגר להתמקם מחדש, להתקיים מחדש, כנגד ההרגל, כנגד כוחות הטבע לפעמים, "לְהַבְדִּיל מֵחָדָשׁ בֵּין חשֶׁךְ לְאוֹר" ולהבין מי הוא וכיצד הוא נברא בתנאים החדשים האלה.

"כבר בשבוע הראשון כאן היו לי כל מיני הבנות מאד טריוויאליות", אומרת מיה, שמתגוררת בקנדה בארבע השנים האחרונות עם בעלהּ הראל ושלוש בנותיהּ. "הילדים פה נורא רגועים והכל שקט מסביב, ואז הבנתי שככה כל המבוגרים סביבי גדלו – הם היו ילדים כאלה, מזה הם עשויים, אלה החומרים שלהם. ואני הרי עשויה מפוסט-טראומה מטורפת. בכולנו יש שעון נפץ מתקתק, וכשהגעתי אמרתי שאין סיכוי שאני חוזרת למקום המוטרף הזה. אבל אז התחלתי להתגעגע".

יש בשיר הזה שני כוחות סותרים. מצד אחד אור וכוסות מלאות וחצי מלאות ואהבה, ומצד שני חושך והסתתרות ובדים כהים על החלונות שמזכירים את כיסוי המראות בשבעה.

"הבית הוא מקום שכל הזמן מתמודד עם יותר מדי אור ויותר מדי חושך מבחוץ, ומעבר לזה שאלה שעות האור פה בקוטב הצפוני, זו התחושה שלנו במסעות, שאם לא נדע לקבוע את הגבול, ולהחליט בשביל עצמנו – שמונה שעות שינה, שלוש ארוחות או שש ארוחות, ארבעה פירות – אם אנחנו לא נהיה הממסגרים של עצמנו באופן הכי מינימלי אפילו, אז הכל יהיה פרוץ. כי אין לנו מדינה מסביב שתקבע לנו את הקלנדר, אין לנו חגים שאנחנו מחויבים אליהם בהכרח של דת אחת או שתיים או שלוש. אין לנו הורים שעושים לנו ארוחות ורגשות אשמה כשאנחנו לא באים. אין כלום בעצם, אין לנו שום מסגרת, אז המסגרת המינימלית שלנו זה זה, שעות שינה, ארוחות, מתי חושך, מתי אור".

זו מסגרת מאיימת, כמו אי קטן, ואם חס וחלילה משהו אחד משתבש נמצאים לבד בעולם.

"כן, זה מאד הרמטי וזה מאד אינטנסיבי. ובתוך זה יש שקט גדול, ויש רעש גדול, הכל נורא בגדול בעצם. לכן זה לא מתכון לחיים בעיני. כשאני פוגשת פה משפחות שבאו לשנתיים ונשארו 25 שנה נגיד – אני קוראת להם המופתעים – כי תמיד זה בא עם איזה מבט פליאה 'איך נשארנו 25 שנה? אנחנו לא יודעים, אנחנו עדיין חושבים לחזור'. אני מודה שמהמקום שלי, כשאני מסתכלת עליהם, זה לא נראה משהו שהייתי רוצה לעצמי. כי באמת הם נשארו באי הזה, הם לא חלק אמיתי משום דבר, ומשהו בהרמטיות של עצמם כבר משתלטת עליהם. זה כמו אצל דוריאן גריי, אתה רואה את זה בפנים שלהם, משהו שם קצת מוזר, הגוף שלהם מדבר קצת משונה.

"אני יודעת שאנחנו רוצים יותר לחלוק את חיינו, להיות ביבשת, שזה ישראל לצורך העניין, ולהיות באי שלנו. ולהצליח לא לשים את הביצים באף אחד מהסלים האלה, כי אם נעשה את זה נהיה בדיכאון. כל עוד נדע שעוד 4 חודשים אנחנו באי ועוד 5 חודשים אנחנו חוזרים ליבשת אנחנו נהיה בסדר כנראה. אז זה המתכון שאנחנו עובדים עליו עכשיו, על חלוקת החיים לשניים ועל חירפון סופי של הילדות", היא מחייכת.

הילדים הם הסמן הכי מובהק של משברי ההגירה. האם אנחנו עושים את זה בסדר, האם אנחנו לא מבלבלים אותם. את מדברת על זה עם הבנות שלך?

"אני יודעת שערבבתי אותן כמו מרק, זה ברור לי. בדיוק הבת שלי הראתה לי ברכה שהיא כתבה לחברה בארץ. היא כתבה לה 'חג פורים שמח, אני מתגעגעת אלייך ואני אראה אותך בקיץ, אולי'. אתה מבין, אין לה שום מושג איפה היא תהיה עוד כמה חודשים, כי להורים שלה אין מושג איפה הם יהיו עוד כמה חודשים. אני כל הזמן אומרת לעצמי – איזו מין צורה זו לגדול ככה. אבל אני נורא חשופה מול הבנות שלי, אני אומרת להן: אין לי תשובות להגיד לכן איך לחיות, תצטרכו למצוא אותן בעצמכן כשתהיו יותר גדולות, ואני לוקחת בחשבון כשתהיו גדולות תהיו חתיכת דודות בורגניות שתקועות במקום אחד ומאלצות אותי לבוא לכל ארוחה", היא צוחקת. "אני כל הזמן אומרת לילדות שאני נורא משתדלת שיהיה להן גב חזק מהבית, ותחושת בית בכל מקום שאנחנו נמצאים, והרבה אהבה, אבל ברור לי שיש מצב שכולן הולכות להתחתן בגיל מוקדם מדי ולהתמסד בגיל מוקדם מדי, העיקר שיהיה להן שקט מהאמא הזאת. אני לוקחת את זה בחשבון.

"לא מזמן היינו בארץ לחודשיים, והבת הגדולה שלי הלכה לנוער העובד. אחרי איזה שבוע היא חזרה הביתה ואמרה לי 'אמא אמרתי לדובדבני שאני לא אגיע לטיול'. והמשפט הזה החריב אותי. שהבת שלי אמרה לי דובדבני, זה שהיא בכלל קוראת לו ככה, כי אין סיכוי שהיא תמצא בקנדה דובדבני, וחשבתי לעצמי שאני לא מאמינה שאני לא אתן לה דובדבניים. אלה דברים נורא קטנים".

וגם דברים גדולים יותר, כמו למשל להיות מישהי שכל העשייה שלה היא בעברית, בסביבה שאף אחד בה לא קורא עברית.

"שירים שלי תורגמו לאנגלית והולחנו, וגם השתתפתי כאן בערבי שירה, כלומר יש לי פה עניינים, אבל  ברור שזה לא דומה ללפעול בארץ. בשביל החברות הטובות שלי הקנדיות, שכולן נשות ספרות, אני סוג של חפרפרת. כזאת שלא ברור להן מהי בדיוק. הן יודעות את הטייטל שלי, אבל אין להן מושג מה אני אומרת".

בישראל כמעט כל הקיום שלך הוא מתוך השפה, ושם במקרה הטוב את זאת עם האנגלית השבורה.

"קראתי פעם בגיליון הגירה של כתב עת לשירה מתורגמת משפט מדהים בשיר. המשורר כתב שהשם שלו היא הנכות הראשונה. זה משפט שלא יצא לי מהראש. השם, ברגע ששומעים את השם, הוא כבר מסמן אותו כנכה, ואז הוא צריך להתחיל להוכיח את עצמו, שהוא בכלל מבין, שהוא לא חירש, שהוא לא מפגר. השם הוא הנכות הראשונה, ברגע שקראתי את המשפט הזה אמרתי לעצמי שאני לא אצליח לתלוש את הדבר הזה מהתודעה שלי יותר".

כְּבָר שָׁבוּעוֹת אֲנַחְנוּ גָּרִים בְּבָתִּים שֶׁל אֲחֵרִים. כְּשֶׁאֲנִי וְאִמִּי הַמֵּתָה מְסַיְּמוֹת לִבְדֹּק אֶת הַמַּגָּבוֹת,
אֶת הַכִּיּוֹר, אֶת הַנְּמָלִים, אֲנַחְנוּ מְנַסּוֹת לְרַחְרֵחַ, לְהָבִין מִי גָּר בַּבַּיִת. מִפַּעַם לְפַעַם אִמָּא שֶׁלִּי
חוֹזרֶֶת ושׁוֹאֶלֶת, מִי מַשְׁאִיר כָּכָה אֶת הַבַּיִת לְזָרִים? בָּרוּר שֶׁיְּחַטְּטוּ לוֹ בְּכָל פִּנָּה. לְדַעְתָּהּ זֶה
לֹא הַכֶּסֶף. זהֶ צֹרֶךְ פְּניִמִי שֶׁל אֲנָשִׁים לְהֵחָשֵׂף מוּל אֲחֵרִים.
גַּם אִם לֹא מַמָּשׁ בִּפְניֵהֶם.

מובנים רבים של המילה בית מאכלסים את דפי הספר. ארבעת הקירות הממשיים שמפרידים בינינו ובין העולם, הבית המשפחתי, הבית הזוגי, הבית הלאומי. אבל המהות הכמעט-שקופה והיסודית ביותר של הבית היא קודם כל, איך לא, אמא. בספרהּ הקודם ויהי ערב, ויהי תוהו (פרדס, 2015), נפרדה מיה מאמהּ עפרה טבת שנפטרה מסרטן בקובץ שירים מצמית ומדמיע.

בלאן שנצוף שם בית היא יוצרת חיבור מרתק בין חווית ההגירה והפרידה מהבית ובין אובדן אם. "אם אמא שלי לא היתה מתה אנחנו לא היינו נורים אל העולם כמו קפצון, לא בצורה כזאת. ברגע שהיא מתה נוצרה תחושה של אובדן בית מאוד עמוק. אז אם כבר אין בית אז אין בית, אז מה יש לי להיתקע במקום אחד. הבית חמק ממני, הוא קצת עזב אותי מתחת לרגליים, אז אני אעזוב אותו, אני אראה לו מה זה. היתה קצת התנצחות של אגו מול העניין הזה.

"ברור שיש מלא דברים מדהימים בנדידה ובתזוזה, אבל סביר להניח שאם היא היתה שם והכל היה ממשיך סדור כרגיל, לא היה לי לב להתרחק ככה. הייתי נוסעת המון לפני זה, אבל תמיד הייתי חוזרת. האופציה לא לחזור שמורה רק למי שאין לו אמא. כי אם יש לך אמא והכל סבבה איתה, כמעט ניטלת ממך האופציה בכלל לחשוב על זה.

"אני שואלת מלא אנשים למה הם פה, למה הגיעו לכאן לקצה העולם, ותמיד התשובה הראשונה היא משהו מהמעגל הרחוק יותר – אנחנו משדרות והיו טילים, המצב הכלכלי בארץ, המצב הפוליטי – אבל תמיד כשנכנסים קצת עמוק יותר לכולם יש סיפור אמא, לכולם. אני לא פגשתי פה אדם אחד שפשוט מסתדר טוב עם אמא שלו. גם אם היא חיה, הם שמחים לסגור את הטלפון ולהגיד 'זהו עכשיו יש אוקיינוס בינינו, מזל'".

השירה העברית מלאה בשירת יתמות – יונה וולך, דליה רביקוביץ, נתן זך ובשנים האחרונות חביבה פדיה, אגי משעול, אלחנן ניר. גם יומן אבל על הורה שנפטר הוא מסורת ותיקה – אנני ארנו, סימון דה בובואר, רולאן בארת. אבל מיה לא רואה את עצמה כחלק מהפנתיאון הזה. "קצת מביך, אבל לא קראתי את הספרים האלה", היא אומרת בחיוך. "אחרי שהתחלתי לפרסם את השירים על אמא שלי בפייסבוק אנשים התחילו לשלוח לי מלא המלצות לספרים שאני חייבת חייבת לקרוא. תודה לכולם, אבל האמת היא שלא הצלחתי לקרוא אף אחד מהם. זה היה כ"כ מדכא".

מפתיע.

"תראה, כשכתבתי את ויהי ערב, ויהי תוהו שמעתי בראש את הקול של אמא שלי שאומרת לי, 'מייקי תפסיקי לזיין את השכל כבר עם העניין הזה, צאי מזה, תפסיקי עם זה. נגמר'. ואז כשהתחילו להגיע אלי כל הספרים, הרגשתי שאני לא מסוגלת, שאני צריכה להמשיך הלאה, אני לא יכולה להמשיך לדשדש בביצה הזאת של אמהות ללא אמהות, אני לא יכולה, ושלפתי את עצמי החוצה מזה. אמא שלי היתה מאד קלילה כזאת, היתה האחרונה שתעשה דרמה, בטח מהמוות של עצמה, אז כאילו, מתישהו, היה צריך לסיים את זה כבר".

מה הוביל לתחושת המיאוס הזאת?

"לכתוב את כל השירים האלה היה כמו ללכת בים של אש. זה היה נוראי, באמת. שנה-שנתיים הלכתי בים האש והרגשתי שאין אף אחד שמושיט לי יד שם. שאין לי שותפים לדרך הזאת. כן, יש לי משפחה שאוהבת אותי, ואנשים וחברים מסביבי, אבל אף אחד לא התייחס לאבל כמוני, אף אחד לא דקר את עצמו בכל הסיכות שהוא יכול. כל סיכה שעלתה אמרתי אוקיי אני משתפדת עליה עכשיו, ומסביבי אנשים הגיבו אחרת. אז הלכתי לבד, צעדתי את ים האש הזה לבד וכתבתי אותו כל הזמן, וכשהגעתי לגדה השניה, אנשים התחילו לשלוח לי ספרים ואמרתי אין מצב שאני חוזרת אחורה למים האלה".

למה את מתכוונת כשאת אומרת שאף אחד לא התייחס לאבל כמוך?

"ברגע שהתחלתי לכתוב בפייסבוק מלא אנשים כתבו לי, מלא בנות שאיבדו אמא והיו באותם שלבי אבל כביכול, אבל הן עשו את זה אחרת, לא באמת מצאתי מישהו או מישהי לאחוז את ידה וללכת איתה, זה הייתי אני במצולות האלה, הליכה מאוד בודדה, אז גם מבחינה ספרותית היא היתה בודדה, לא קראתי על זה, לא למדתי את זה, הייתי צריכה לחיות, פשוט איכשהו לשרוד את הדבר הזה.

"כל העסק הזה הוא באמת איום ונורא, זה מכניס חרדות שאין למי שלא איבדו מישהו. הם לא יודעים מה זה, הם פשוט הולכים מארוחת צהריים בשבת לארוחת צהריים בשבת ואין להם שום מושג. במשך כמה שנים חשבתי שאין לי עניין בחברות חדשות שיש להן שני הורים, הן לא יבינו אותי ואני לא אבין אותן. והאמת שגם כל אלה שהתחברתי אליהן, גם אם יש להן שני הורים, אז לפחות אחד הוא לא מתפקד, אז הן מבינות משהו על סוג כזה של יתמות".

 

ברכת המזון
אָבִי עוֹמֵד אֵצֶל הַסִּירִים בְּבֵיתִי
מְבַשֵּׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה מְתוּקִים,
מֵשִׁיב אֵלַי טַעַם אִמָּהוּת
וּמְקוֹמֵם עֲבוּרִי עוֹלָם
שֶׁלֹּא נֶאֱמֶרֶת בּוֹ יַתְמוּת.

יְדֵי אָבִי פּוֹרְסוֹת תְּשׁוּבוֹת דַּקּוֹת עַל כָּל שְׁאֵלוֹתַי
וּמְסַדְּרוֹת בְּתַבְניִּוֹת: סִבּוֹת, תּוֹצָאוֹת,
הַשְׁלָכוֹת, מַעֲשִׂים.

עַל כָּרְחֵנוּ לָמַדְנוּ: זֶהוּ עוֹלָם
שֶׁל אוֹכְלִים וְנֶאֱכָלִים: הַצַּעַר אוֹכֵל
אֶת הַלֵּב וַאֲנַחְנוּ
אוֹכְלִים אֶת הַצַּעַר. בְּכַפּוֹת גְּדוֹלוֹת,
בִּמְהִירוּת, בְּמֶלַח גּסַ
וּבְלֵב עָדִין. אֵינֶנּוּ מִשְׁתַּהִים עוֹד סְבִיב הַשֻּׁלְחָן
פֶּן יִבְלַע אוֹתָנוּ אֶל קִרְבּוֹ.

בָּרוּךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ,
הַזּןָ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
בְּחֵן וּבְחֶסֶד וּבִצְעָרִים,
בָּרוּךְ בּוֹרֵא אָבִי.

השורה שחותמת את השיר הזה מעניינת. יש בה גם הודיה על אבא שלך, על זה שהוא ישנו, אבל גם הכרה באיזשהו זרקור שאבא מקבל כשאמא מסתלקת. כאילו שבמובן מסוים הוא נברא כאָב רק אחרי שאמא מתה. זה משהו שאת רואה בקשר ביניכם?

"לגמרי, אתה יודע מה, אני בכלל לא זוכרת שהיה לנו קשר לפני זה. כלומר היינו חברים טובים והכל אבל הוא בחיים לא היה מרים לי טלפון, אני לא חושבת שהוא ידע מה מספר הטלפון שלי. הוא היה זה שמגיע עם אמא שלי לבקר, והוא היה זה שאומר: 'טוב יש עכשיו משחק של מכבי ואני מעדיף לראות אותו בבית שלנו'", היא צוחקת. "אבל חלאס, הסיפור הזה נגמר. אבא שלי קיבל זרקור והוא לקח אותו ונעמד במרכז הבמה, והתחיל להיות לא רק הורה, אלא גם סבא וסבתא של כל הנכדים שלו. 

"היו שני רגעים שהוא כרת בינינו ברית. אחד היה כשהוא הוציא צמידים של אמא שלי מהמגרה, שלושה צמידים שהוא קנה לה והיא היתה הולכת איתם. והוא אמר לאחותי ולי שניקח צמיד, ואחותי באמת לקחה, אבל אני לא הייתי מסוגלת לשים תכשיטים של אמא שלי על היד. אז אמרתי לו 'לא לא לא, תעבור הלאה'. ואחרי חודש הוא הופיע עם צמיד שהוא קנה לי,  צמיד יהלומים הכי יקר שאי פעם היה לי בחיים, והוא אמר זה במקום, שיהיה לך. ואני התפרקתי שם ברגע הזה. הרגע השני של הברית היה ביום מותהּ הראשון של אמי. ביום הזה אבא שלי עבר תאונת דרכים מחרידה, ממש קטלנית. מישהו התנגש בו חזיתית במאתיים קמ"ש, כמעט כולם נהרגו בתאונה ואבא שלי יצא משם לתוך הטיפול נמרץ, הישר לאותו חדר שבו אמא שלי מתה. ושם היינו שלושה חודשים איתו, כשאי אפשר היה לדעת אם הוא ייצא מזה או לא. והוא יצא מזה. הוא ממש בחר בחיים, הוא פשוט החליט לצאת מזה. והוא באמת נברא מחדש, ואז הוא התחיל פתאום לצייר, התחיל לצאת עם נשים. היום אני רואה אותו בתמונות שלנו מהילדות וזה בכלל לא אותו בנאדם. בוא נגיד שאם היא לא היתה מתה אני לא הייתי מכירה אותו בכלל, והוא לא היה מכיר חלקים מעצמו גם לדעתי".

אני חושב שיש משהו בדור הזה שבו כל מה שקשור למרקם המשפחתי עבר דרך האמא.

"כן, היא המתווכת. אני נורא מקווה שאני לא משחזרת את השטות הזאת. אלוהים. זו שאלה נורא מטרידה. אני פועלת היום כאנטי – לא מתווכת מול המשפחות, לא עושה ארוחות, לא מזמינה, ששום דבר לא יעבור דרכי. שאם אני אמות הכל יישאר אותו דבר, אף אחד לא יגיד 'מזל שהיא מתה, גילינו את עצמנו'. תגלו את עצמכם עכשיו, כשאני חיה!".

פעם בשבוע אני נושא תפילה שלא אשחזר את ההתנהגויות של ההורים שלי.

"כמו שעושים שחזור גלגולים קודמים, צריך לעשות טקסי אי-שחזור של הדברים האלה", היא צוחקת, "אנחנו צריכים כל הזמן לשים לב ולהקפיד. זו חתיכת עבודה".

את מרגישה שבמובן מסוים את עושה עבודה כזאת בשירה שלך, מנסחת את המקום שלך מול ההורים שלך?

"אתה יודע, אני לא באמת יודעת להגיד למה אני כותבת, אני לא מבינה בדברים האלה. זה הדיאלוג שלי. תמיד היה לי יותר קל לכתוב מלדבר. אני זוכרת עם החבר הראשון שלי בי"א שישבנו בחדר וכתבנו לעצמנו פתקים, וזה היה הרבה יותר טבעי, שנכתוב זו לזה. זה היה טרום הסמסים, אז כתבנו לעצמנו פתקים קצרים, היינו זה מול זו, אפילו הנשיקה הראשונה שלנו יצאה מפתקים כאלה, היא התחממה בתוך דברים כאלה שכתבנו, ואז פשוט עשינו את זה. אז אני לא יודעת מה זה עבודה ומה אני מנסחת בכתיבה. ככה אני מדברת בעולם".

 

"לאן שנצוף שם בית", מיה טבת דיין, הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, בעריכת ליאת קפלן, ירושלים 2017

Tags from the story

3 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *