12 סיפורים

קוראת באה לחנות הספרים וההיצע שעומד בפניה הוא בלתי נגמר (אם במקרה היא עושה זאת בשני עולמות – זה הממשי וזה הווירטואלי/דיגיטלי, זה המודפס וזה המוקרא – ההיצע שבפניה הוא באמת באמת בלתי נגמר), ואחד מהצמתים שבפניהם היא עומדת הוא קלאסיקה לעומת חדשנות. מצד אחד, הקלאסיקה היא מוכחת: היא שרדה את מבחן הזמן ועל כן כנראה שמספיק קוראים ומבקרים אהבו אותה ואולי היא תמצא חן גם בעיני הקוראת. מצד שני, הקלאסיקה היא מיושנת, היא נקבעה בידי טעם תרבותי שלא תמיד רלוונטי לימינו, והיא מכבידה על הקוראת בכובד שהיא נושאת על כתפיה.

עבור הקוראים בישראל של ימינו, אני חושבת, ויליאם פוקנר סובל מאדרת הכובד מבלי ליהנות מהדרת ההתקבלות. מי שקורא יודע שפוקנר הוא סופר שאין להתעלם ממנו, אבל לא מלמדים אותו בתיכון ולא מדברים עליו הרבה, והתוצאה היא ידיעה עמומה שהוא סופר חשוב מבלי לדעת שום דבר עליו. וככה, הוא נשאר בצד של הסופרים שצריכים לקרוא אם אתה רוצה להיות מלומד. ומי רוצה להיות מלומד? תביאו לעבור את החיים בנחת.

יוֹקְנָפָּטוֹפָה
אבל האמת היא שזו טעות. פוקנר הוא קודם כל חתיך, אם יורשה לי לחפצן סופר מת. התמונה שלו בוויקיפדיה, משנת 1954, מראה גבר עם יציבה מכובדת ולבוש מכובד, אבל היא מראה גם את הגבות שלו מתרוממות בספקנות כלפי המצלמה, והשילוב בין מכובדות לספקנות יוצר, לפחות אצל הקוראת הזאת, את הרצון לדעת כלפי מה הוא הפנה את הספקנות שלו, והאם הספקנות הזאת גרמה לו להיות שותף ראוי לשתייה.

פוקנר 1957 (צילום: Carl Van Vechten, ויקיפדיה)

פוקנר נולד ב-1897 בניו אולבני שבמדינת מיסיסיפי בארצות הברית, למשפחה ותיקה של מושלים ומדינאים, ובאיזור הזה נשאר כל חייו. הוא כתב בעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, והוא המציא לעצמו מחוז: יוֹקְנָפָּטוֹפָה, שהוא צירוף של כמה ערים ועיירות במיסיסיפי. בתוך האיזור הזה פוקנר הרבה לכתוב על הצד העני דווקא, על מאבק הקיום ועל החיים שמחוץ למרכז תשומת הלב, אבל הוא עשה זאת מזווית ייחודית; פוקנר תמיד מתבונן מהצד האנושי, ויתרה מכך, פוקנר במיטבו כשהוא לוקח נקודת מבט אחת, ומעמיק בה עד שהקוראת שוכחת שיש עוד אנשים אחרים בעולם מלבד הדמות הזאת, ואז הוא בדרך כלל עובר דמות, ומתאר, באותה רצינות ובאותו עומק, את העולם מנקודת המבט שלה. כך הוא ממשיך, עד שהקוראת חשה בעת ובעונה אחת כי הזולת הוא אכן גיהנום גמור ומצרך חיוני לגמרי.

פוקנר מתאר יפה את המשימה שלקח עצמו בנאום שנשא לרגל קבלת פרס נובל בספרות בשנת 1949:

הטרגדיה שלנו כיום היא פחד כללי ועולמי שנמשך זמן כה רב עד שאנחנו אפילו יכולים לעמוד בו. אין כבר בעיות שברוח. קיימת רק השאלה: מתי יפוצצו אותי? ולכן, הצעיר או הצעירה שכותבים היום שכחו את בעיות הלב האנושי שנמצא בקונפליקט עם עצמו, וזהו הקונפליקט היחיד שהופך כתיבה לטובה, היחיד ששווה את הייסורים ואת הזיעה.
הכותב צריך ללמוד את הקונפליקט הזה שוב. הוא חייב ללמד עצמו כי בבסיס כל הדברים נמצא הפחד; ואחרי שלימד עצמו, עליו לשכוח זאת לנצח, ולא להותיר מקום בסדנה שלו לדבר מלבד האמיתות הישנות של הלב, האמיתות האוניברסליות שבלעדיהן כל סיפור הוא מקולל ובן-חלוף – אהבה וכבוד ורחמים וגאווה וחמלה והקרבה. עד שיעשה זאת ,הוא עובד תחת קללה. הוא כותב לא על אהבה, אלא על תשוקה; על תבוסות שבהן איש אינו מפסיד דבר מלבד ערך; על ניצחונות ללא תקווה; וגרוע מכל, ללא רחמים או חמלה. היגון שלו לא מופנה לעצמות אנושיות, ולא מותיר אחריו צלקות. הוא כותב לא אודות הלב, אלא אודות הבלוטות.

12 סיפורים
12 סיפורים הוא אסופה של סיפורים שעוסקים בנושאים מגוונים, וביניהם: אח קטן שנוסע לעיר רחוקה בחיפוש אחר אחיו שנסע להתגייס לצבא, אישה מכובדת לכאורה שמסתגרת בביתה ומסתירה סוד נורא, כושית משוגעת שחושבת שבעלה ירצח אותה, חבורת אינדיאנים שמאיימת על נשיא ארצות הברית, לוחם של הדרום שחוזר הביתה ונתקל באנשים שעוד לא הפנימו שהמלחמה נגמרה, שופט אגנוסטי שאיבד את בנו בגיל 10 ומגיע לגנעדן, ציד צבאים, חינוך ומצב החקלאות והציד.

כמו ברומנים הארוכים שלו (ממש ממליצה להתחיל את פוקנר ב"סופה בין הדקלים" או בספר הבאמת חד פעמי: "בשכבי גוועת"), העיקר בכל הסיפורים האלו הוא השילוב הייחודי בין נקודת מבט מאד ספציפית לבין יכולת התיאור של פוקנר. למשל, (יש פה ספוילר, וזה ממש לא חשוב!) גיבור הסיפור הראשון הוא אח קטן שנוסע לעיר רחוקה בחיפוש אחר אחיו שנסע להתגייס לצבא. הקוראת מוזמנת להציץ על העולם מנקודת המבט של האח הקטן, אבל ההצצה מתבצעת דרך עינית שהיא גדולה מספיק להתרשמות מעמיקה, אבל קטנה מספיק כדי שהקוראת תחמיץ פיל ענק שנמצא בחדר. וכך, אחרי כך וכך עמודים שהקוראת עוקבת אחר המסע לעבר האח האבוד, באוטובוס, בלוגיסטיקה ובעולם הגדול, היא מגלה שלא סתם מדובר באח קטן: מדובר בילד בן 8! ילד בן 8 שלא יודע לקרוא ואין לו כסף, שנוסע לבדו באוטובוס, שמוצא אנשים טובים שיאכילו אותו, שמצליח להגיע לאחיו רגע לפני שהוא נשלח למלחמה, כדי להגיד לו שהוא ממש לא יכול להמשיך לחיות בבית רק עם ההורים. האח, אגב, לא משתכנע לחזור.

הרבה מחברי סיפורים קצרים אוהבים את רגע האה-הא, הרגע הזה שבו הקוראת מגלה שהעולם שנבנה לנגד עיניה בעמודים הקודמים בעצם לא התגלה לה בשלמותו, אבל הרבה מהם מנצלים את הרגע של הפואנטה כדי להעלות חיוך או תדהמה על פני הקוראת. פוקנר, נאמן לעצמו למשימתו, משתמש ברגע הזה כדי להעמיק את התחושות החשובות לו: אמפתיה ויגון. קריאה ב-12 סיפורים שכאלו (מתורגמים יפה בידי רחל פן) מציידת את הקוראת במספיק אמפתיה כדי לצאת אל העולם ולחוות אותו מחדש. וזה, בעצם, כל מה שהיא צריכה מהספרות שלה.

12 סיפורים, ויליאם פוקנר, הוצאת ספרי פן ומשכל, תרגום: רחל פן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *