נדנדת חבלי הכביסה

תוצאת תמונה עבור נדנדת חבלי הכביסה

בסיפור מלאך המוות והשוחט של ש"י עגנון, מלאך המוות בא לקחת את השוחט לעולם של מעלה. אבל השוחט, נודניק שכזה, אינו מוכן ללכת. הוא משתמש בכל מיני טיעונים ערמומיים של תלמיד חכם כדי לדחות את מותו, ומלאך המוות – שמפגין מידה מפתיעה של סלחנות – מסכים לדחות את מותו שוב ושוב, לפי בקשתו. בסופו של דבר, כשבמוצאי שבת נשמתו של השוחט עולה השמימה, מחליט אלוהים לחוס עליו בגלל דאגתו לזולת ויראת השמים שלו, והוא זוכה לאריכות ימים.

בעוד שמלאך המוות של עגנון, "זה שאנו מסיחים דעתנו ממנו והוא אינו מסיח דעתו ממנו" כפי שנאמר עליו בסיפור, מתואר כדמות משונה בעלת מאות עיניים, ידע מעורר קנאה בתנ"ך, גמרא ומדרש וגם יכולת מפתיעה לראות את התמונה הכוללת, מלאך המוות שאנחנו מכירים מאינספור ספרים וסרטים הוא שונה למדי. דמותו של מלאך המוות או פשוט 'המוות', שהתפתחה בימי הביניים, היא בדרך-כלל גרומה עד שלדית, עטויה בגלימה שחורה, מכונפת, לעתים אוחזת בחרמש אכזרי למראה, ותמיד בעלת נטייה מרגיזה לרצות להרוג את הגיבור. 

תוצאת תמונה עבור ‪egon schiele death and the maiden‬‏

המוות מיודענו בעל הגלימה השחורה מגיע כאורח לא קרוא גם לנדנדת חבלי הכביסה של אחמד דני רמדאן. הספר, שמתרחש ארבעים שנה מהיום, מתאר פליט סורי שגר בקנדה, יושב ליד מיטתו של בן זוגו בימיו האחרונים, ומספר לו סיפורים על העבר המשותף שלהם בסוריה במעין וריאציה עכשווית על סיפורי אלף לילה ולילה.

הוא בא במהירות, פני השלד שלו מחייכות. הוא נופף באצבעותיו והעולם נעצר; טיפת דם מזווית עיני קפאה על פניי, כמו דמעה שלא בכיתי. הפרצופים נעשו מסכות זעם; הרגליים קפאו מילימטרים ספורים מגופי. "אתה יכול להרפות עכשיו," אמר המוות. "פשוט תכריז שאינך עוד, ולא תהיה."
המוות עטה ברדס שחור, כמו בקריקטורה; אצבעותיו, שנגעו רכות בפניי, היו קלות קרח. באותו לילה הראה לי הכול: הוא הראה לי את העתיד שנכון לי, את הסיפורים שאספר ואת הגברים שאפגוש. הוא הראה לי אותך, אהובי, וראיתי אותך.

ההופעה של המוות בדפיו הראשונים של הספר היא לא רק אנקדוטה פיקנטית או שעשוע ספרותי, אלא האירוע המחולל של הספר. "'אלה החיים שלך', אמר לי. 'אתה תשב ליד מיטתו של אהובך כשימות, ולאט–לאט תספר לו סיפורים, תנסה לשמור עליו ממגעי האחרון'". 

מפתיע שרעיון מופשט כל-כך כמו מוות קיבל חזות כה ברורה וחד-משמעית, עד כדי כך שאם מישהו יגיד לנו שהוא מתחפש למוות נדע בדיוק איך הוא ייראה. ואולי זה לא מפתיע בכלל שדווקא את האלמנט האמורפי והמאיים ביותר בחיינו נעדיף לתקוע בתוך תלבושת אחידה, שאם חלילה ניתקל בו ברחוב, נדע לעבור לצד השני של הכביש.

אבל למרות ש – כפי שכתוב בשיר – יש לו את אותו חיוך בכל תמונה, המוות מקבל תפקידים שונים וגם תכונות אופי שונות בהופעות שלו בספרים ובקולנוע; בריון מזרה אימה, שד נרקיסיסט, מספר כל יודע אבל בלתי מהימן, המוות מגיע בכל מיני צורות. בנדנדת חבלי הכביסה למשל, המוות הוא בעיקר נודניק. הוא מציץ מאחורי הדלת, מחייך כמו קריפ, משחק משחקים מתישים, מצטרף אל הזוג לחופשות, ישן איתם במיטה ולא מפסיק להעיק. 

המוות בונה על קריירה בתור מחבר ספרי עזרה-עצמית, כך לפחות על פי העצות שהוא נותן; "רק אם תהיה החזק ביותר תוכל להרגיש שלם… אתה כנראה לא מבין שכשאתה מתבונן בעצמך, תמיד אתה רואה רק את הפגמים", מהגג המוות. גם את הידע הספרותי שלו הוא מגייס לטובת פסיכולוגיית שני השקלים שלו: "אתה גרסה מהופכת של דוריאן גריי: בתוכך חבוי דיוקן שלך, צבוע בפחדים ובחוסר הביטחון שלך, והוא מונע ממך לראות את דמותך האמיתית… בלילה–בלילה, כשאתה בודד ומפוחד, כשהוא ישן אחרי סיפור, איפה אתה מתחבא מהפחדים שלך?". הוא מנסה לשמור על חזות של דמות מסקרנת ומגניבה, אבל כשהוא מעשן ג'וינט עם גיבור הספר הוא מתגלה בתור הטיפוס שלא יודע להתמסטל ומשחרר הגיגים סתומים כמו "אם אתה מת מסומם, לנשמה שלך יש טעם של אוכמניות".

פניני העצמה בסגנון קבוצות-תמיכה זה לא דבר פסול כשלעצמו, אבל מהמוות אני מצפה ליותר. למרות שהוא מתואר כבעל חוש הומור מרושע, גם כשהוא פוצח במשחקי שעשוע אכזריים כדי לעמת את גיבור הספר עם זכרונות קשים, הוא לא מתאפק ושוזר תוך כדי קלישאות שחוקות כמו מסרט טלוויזיה של הולמרק: "אני פשוט חושב שאתה צריך להתמודד עם העבר שלך ולנסות לראות את היופי שבו" או "אתה צריך להתמודד עם השדים שלך".

אבל המוות הוא רק הסימפטום. האופן שבו רמדאן מתאר אותו הוא חלק מבעיה גדולה ועקרונית יותר בכתיבה שלו. בכל פעם שהוא ניגש לגעת בפצע חשוף, הוא נבהל ומיד רץ לרפא את הכאב עם איזה דימוי ענוג. במקום להניח לקרוא לשהות רגע בתוך הצער, בתוך הזוועה של מלחמת האזרחים בסוריה, או בתוך הקשיים של הגירה לארץ זרה, הוא ממהר להוביל אותו למקומות מנחמים, נעימים, טובים. הנטייה הזאת מייצרת גודש שקשה לעמוד בו; דמיינו לעצמכם אדם שנוהג במכונית ובמקום לנסוע באופן חלק הוא כל הזמן לוחץ על דוושת הגז כדי להאיץ ואז מיד לוחץ על הברקס. גם אם לפרקים הדרך תהיה מעניינת יותר, בשלב מסוים הנוסע במושב האחורי יחטוף בחילה.

העומס הזה ניכר לכל אורכו של הספר; רמדאן אוהב נשיקות, זהב, מוזיקה, ורדים, צדפים, תיאורי אהבה נשגבים:

בחלומותיי אתה רוח הרפאים שלי ואני הצל שלך. אנחנו שטים יחד על פני נהרות נקיים, הומים, ואחר כך מחליקים על חמוקיו של מפל. אני כותב לך סיפורים ואתה שר אותם; אנחנו מתעלסים בשובבות. בחלומותיי אנחנו חיים באושר ובעושר לנצח. אנחנו נכנסים לארץ שאני בורא מתחת למים; שנינו שרים, ועץ חיים גדל מקרקעית האוקיינוס, שלם כל כך. תחתיו נחים שנינו בעולם קטן משלנו לנצח.

הרגעים הפואטיים האלה, על אף שלעתים יש בהם יופי רב (ובהקשר הזה יש לציין לטובה את התרגום של לי עברון), גודשים את דפי הספר, מספקים אוצר בלתי נדלה של ציטוטים לפייסבוק, אבל מייצרים קקופוניה של אסתטיקה שמאלצית. האהבה של השניים היא לא מהסוג הליבידינלי, אלא מהסוג הפואטי – השניים מתעלסים, עושים אהבה, מתנשקים ברוך, שוכבים בעירום אחד לצד השני ומעבירים זרמים של עונג, כמו בפוסטר מרוטש לאהבה-כנגד-כל-הסיכויים, כזה שאמור לעשות נעים בגב לקוראים מערביים.

תוצאת תמונה עבור ‪beyonce with flowers‬‏

העיסוק המופלג באהבה של הזוג (השורש א.ה.ב על הטיותיו השונים מופיע כמעט בכל עמוד בספר, לעתים יותר מפעם אחת) הוא לא רק מתיש, אלא גם בא על חשבון בניית הדמויות; רמדאן לא מצליח לשרטט את קווי המתאר של בני הזוג, ומשאיר אותם ככלים פונקציונאליים עבור העלילה, ועבור, ובכן, האהבה. וכך בני הזוג מתאפיינים אך ורק ביחס שלהם אחד לשני, ולא כדמויות בפני עצמן. וכפי שכל יועצת זוגיות תגיד לכם – זוגיות טובה היא כזו שיש בה שני אנשים נפרדים, ולא יישות אחת נטולת גבולות.

לכן, גם ברגעים הטרגיים ביותר בספר, לקראת המוות הידוע מראש, התקשיתי לחוש הזדהות או חמלה כלפי הדמויות. התחושה שעלתה בי היתה בעיקר של הקלה – לא בגלל שאני שמח כשדמויות מתות בספר, אלא בגלל שכשדמות מוגדרת לחלוטין על פי מטרה גדולה יותר, ברור שהמימוש המוחלט שלה יהיה למות עבורהּ.

נדנדת חבלי הכביסה, אחמד דני רמדאן, מאנגלית: לי עברון – הוצאת תמיר//סנדיק וידיעות ספרים, 2018 | 280 עמודים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *