Moonglow – המשחק

מייקל שייבון כתב ספר שהוא משחק, ומשחק מהנה במיוחד. למשחק קוראים Moonglow, ונקודת הפתיחה שלו הוא סבא של המחבר. למחבר קוראים מייק, וסבא שלו, איש עתיר עבר ומעשים, גוסס מסרטן העצם, ואומר לו משהו כזה:

"אחרי שאמות, כתוב הכל. תסביר הכל. ותהפוך את הכל למשמעותי. תשתמש בהרבה מהמטאפורות המפונפנות שלך. תארגן הכל לפי הסדר הכרונולוגי הנכון, לא כמו המיש-מש שאני עושה לך".

מכאן מתחיל ממואר חובק כל, מעין משחק מונופול בגודל של העולם, שנע בקדחתניות שייבונית טיפוסית בין ילדותו של הסב, שירותו במלחמת העולם השנייה, ילדותה של הסבתא בגרמניה, ילדותה של אימא של מייק בארצות-הברית, השיגעון של הסבתא, ילדותו שלו, המאהבת הנוכחית של הסבא בפלורידה, נאס"א, הירח, וחצר עם נחש. כפי שיודע כל מי שקרא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", לשייבון יש יכולת באמת יוצאת דופן לא להשאיר קצוות פרומים. הוא לא מאבד אחיזה בעלילה, או בסגנון המפונפן שהוא אוחז בו בספר הזה, ולא משנה באיזו תקופה מדובר, או איזו דמות נקראת כרגע למרכז הבמה, והקוראת עוברת במהירות שיא ממקום למקום ומתקופה לתקופה, מבלי שתרגיש את זעזועי המסע.

מתוך האינסטגרם של שייבון. הוא גאון בזה.

אבל מה הוא בעצם מספר בספר הזה? האם זו אמת? האם זו בדיה? זוהי המשחקיות האמיתית של הספר הזה, שכל כולו עסוק בשאלות של זיכרון, של ארגון המציאות לפי הזיכרון, של תיאור שהופך למציאות, ושל ספרות כמצילת מציאות. שייבון מפרק כאן ומרכיב מחדש את ז'אנר הממואר, כפי שפירק בעבר והרכיב מחדש את ז'אנר הקומיקס.

ישנם בספר מאורעות שלא יאומנו שהם אמיתיים (האם ידעתם שמי שהטיס את אמריקה לחלל, ויחד איתה את כל העולם, התחיל את דרכו בתור מהנדס טילים נאצי, שכל עובדיו היו עובדי כפייה במחנה עבודה, ואחר כך קיבל אישור להגר רק כדי שהצד הנכון יוכל לנצח במירוץ לחלל?), כפי שיש מאורעות שנשמעים על פניו כמומצאים רק לצורך הספר (בקטע שהתפרים בו גסים מהרגיל, אימו של המחבר פותחת אלבום משפחתי ומגלה כי התמונות נעלמו, ופורצת בבכי. שייבון מעודד אותה לתאר את התמונות, ובשביל הקוראת התמונות קיימות כמו כל דבר אחר בספר. אבל באמת שייבון, זה מה שספרות עושה, מתארת במילים את מה שקרה באמת, אנחנו לא צריכים את כל הבכי והדרמה הזאת).

וישנם שלושה דורות במשפחה לא שגרתית, שמתוארים בעומק ובכישרון רב, כזה שמכניס את הקוראת באופן ויזואלי מאד ישר לתוך החיים של משפחת שייבון. אף אחת לא יכולה לראות את הסוס-חסר-העור שרודף אחרי הסבתא בדמיונותיה, אבל בתיאורו של שייבון הוא מתגלה. קשה מאד לחשוב על רומנטיקה אמיתית בין סבא וסבתא, ובטח אם היא ניצולת שואה והוא החייל מאמריקה, אבל הסבא וסבתא של שייבון הם זוג רומנטי מהסרטים. קשה למצוא את המילים הנכונות כדי לתאר מהי המהות של סבתאות, אבל שייבון מצליח.

מה הקשר האמיתי בין הממואר לכאורה הזה למשפחה? בערך כמו הקשר בין מייקל הסופר למייק המחבר ובין "סבא שלי", הדמות בספר, לבין סבא שלו האמיתי. כלומר, אין לדעת. מתי המשפחה קיבלה דפיקה קטנה בצד, כדי שהיא תתאים בדיוק לקשת הסיפורית הראויה לספר? אין לדעת. מתי הקצוות הפרומים של המציאות (המציאות תמיד משאירה כאלו. היא סופרת די גרועה) נגזרו כדי להתאים בדיוק לסוף מושלם וסימטרי? אין לדעת.

אבל האמת היא שזה לא חשוב. כי Moonglow הוא לא סיפור משפחתי, אלא יותר משפחה שמנסה לדבר את המיש-מש של עצמה. וכמו שיודע כל מי ששיחק אי פעם עם סבתא שלו, בכל רגע נתון אפשר לעצור את המשחק כדי להכין עוגיות.

Moonglow, Michael Chabon, 2016

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *