An Odyssey

מלבד התנ"ך, כנראה שאין יצירה שעשו לה יותר מחוות, וריאציות ורפרנסים מאשר האודיסיאה. "גן-העדן האבוד", "יוליסס", "2001: אודיסיאה בחלל", "הגוף והלב" של גודאר ואפילו "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן; האודיסיאה ממשיכה לסקרן ולאתגר יוצרים מכל התחומים עד היום, וגם את מבקרי הספרות שלא מצליחים להעביר חודש מבלי להזכיר אותה באיזשהו הקשר (האחרון שבהם הוא התרגום הראשון של האודיסיאה לאנגלית על ידי אישה). לעתים נדמה שלא צריך באמת לקרוא את האודיסיאה כדי להכיר את מסעותיו של אודיסאוס מלך איתקה. גם אני, בוגר תואר בחוג לספרות ובאופן כללי אדם שקורא הרבה ונהנה ללרלר על ספרות, עדיין לא קראתי את האודיסיאה מתחילתה ועד סופה. ובכל זאת, אני מרגיש כאילו אני מכיר אותה היטב.

גם מומחים לספרות יוון העתיקה שמדקלמים את שירת הסירנות במקלחת בשפת המקור וגם מי שלמדו על דמותו של אודיסאוס מאחת המחוות של "משפחת סימפסון" יצליחו ליהנות מספרו החדש של דניאל מנדלסון, An Odyssey: A Father, a Son, and an Epic. הממואר החד והרגיש הזה נפתח כשג'יי מנדלסון, אביו בן ה-81 של דניאל, מבקש להצטרף לקורס 'מבוא לאודיסיאה' שהוא מעביר לסטודנטים שנה א' בקולג' הניו־יורקי שהוא מלמד בו. מנדלסון הבן – סופר, מבקר וחוקר תרבות שידוע בין שאר בזכות הספר המצוין "אבודים" ובזכות תרגומיו לאנגלית של שיריו של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס (שגם הוא כמובן כתב על האודיסיאה) – מסכים בחוסר רצון, מתוך מחשבה שאביו פשוט יישב בשיעורים ויקשיב.

אבל ג'יי מנדלסון הוא לא הטיפוס השקט. כבר מהרגע הראשון ברור לדניאל שזה הולך להיות סיוט. אבא שלו מדבר תוך כדי השיעור ללא הרף, מפריע בזמן שאחרים מדברים, מגלגל עיניים ונוחר בבוז כשהוא לא מסכים – שזה רוב הזמן – ומתעקש לחזור בקול על המנטרה "הוא לא גיבור!" כשהוא מתייחס כמובן לאבא של כל הגיבורים הספרותיים – אודיסאוס. ג'יי מנדלסון הוא דמות ספרותית חלומית, אנטי-גיבור מושלם, נרגן, גס-רוח, חצוף, חסר סבלנות, ונכנס ללב ממש מהרגע הראשון. בזמן שהבן שלו מנסה להעביר לתלמידים הצעירים את החשיבות של האפוס המשפיע ביותר בהיסטוריה של תרבות המערב, ג'יי מנדלסון לא מאפשר לחרדת הקודש הספרותית להפריע לו, ורומס שוב ושוב את האקסיומות היציבות והחזקות ביותר לגבי האודיסיאה. הוא לא עושה את זה כדי להכעיס. הוא פשוט אדם זקן, ועייף, ואין לו סבלנות לצעירים שמאמינים לכל דבר שהם קוראים, אז מה אם זה טקסט בן כמעט 3,000 שנה?

הממואר של מנדלסון הוא אחד מתוך עשרות ממוארים שיצאו בשנים האחרונות, אחד הטרנדים החזקים בספרות האמריקאית של התקופה. בדומה לממואר מצוין אחר, The Argonauts של מגי נלסון (שגם שמו שאוב מהאודיסיאה כמובן), מנדלסון לא מנסה להכריע בין הפן המחקרי של הספר – זה שמסביר בפירוט רב על פירושן של מילים ביוונית עתיקה ומביא חמש פרשנויות שונות לאותה סצנה מהאודיסיאה, ובין זה האישי והמשפחתי – שמפרק לאט ובסבלנות את הקשר המורכב והמעניין של מנדלסון עם אביו.

מנדלסון יוצר הקבלה בין מערכת היחסים של אודיסאוס עם בנו טלמאכוס לבין מערכת היחסים של אביו ושלו (פרט טריוויה לא חשוב: לחתול של קרול קינג שמצולם איתה על עטיפת Tapestry קוראים טלמאכוס!). לרגעים ההקבלה הזאת נראית קצת מאומצת, כאילו הוא רוצה בכוח לייצר כאן סיפור, וככה להצליח לכונן את אביו בתור גיבור ספרותי. אבל מהר מאד משהו משתחרר. מנדלסון בוחן את שתי מערכות היחסים אחת באמצעות השנייה. הוא לא רק מנסה לפענח את האיש שהוא מכיר מיומו הראשון בעולם דרך מושאי המחקר הספרותי, אלא גם מבקש ללמוד על הדמויות מהאפוס היווני – אלה שאינסוף מילים נכתבו עליהן – בעין חדשה, דרך ההשוואה של אביו לאודיסאוס. אבל למרות התובנות המעניינות שמנדלסון מגיע אליהן בעזרת ההצקות של אביו בשיעור, נדמה שהוא לא מנסה בהכרח לייצר אמירות ספרותיות חדשות או לשנות את שדה המחקר. הוא פשוט רוצה לשבת עם אבא שלו ולקרוא סיפור ארוך, ולשמוע מה יש לאבא שלו לומר על הסיפור הזה.

"הדרך הטובה ביותר לספר כל סוג של סיפור היא לא ללכת ישר אלא לנוע במעגלים רחבים ועמוסי-היסטוריה",1 כותב מנדלסון על האודיסיאה, אבל מתאר בדיוק את המעשה הספרותי שהוא מבצע. כמו טלמאכוס, גם הוא מנסה להבין מי הוא אבא שלו, האם זה המתמטיקאי הזקן והנרגן הזה שיושב מולו בשיעור, אותו אדם שכשהוא יצא מולו מהארון אמר לאשתו "תני לי לדבר איתו, אני מבין בזה", אותו אדם שמתעקש שאודיסיאוס הוא לא גיבור כי הוא חוזר הביתה בלי החיילים שלו וכי הוא שקרן ובוגד באשתו. ג'יי מנדלסון, הממזר הספרותי הזה, נפתח מעגלים-מעגלים, ומתגלה כדמות שונה לחלוטין ממה שהוא היה בתחילת הספר. אולי זו האודיסיאה האישית שהוא עשה, ואולי היא של מישהו אחר, ואולי זו הדרך שההורים שלנו עושים כשהם מזדקנים, ואולי זו הדרך שאנחנו עושים לכיוון שלהם כשאנחנו גדלים, ללמוד אותם, להכיר אותם, לקבל אותם לפני שאנחנו נפרדים מהם. 

"אבל היתה לנו האודיסיאה שלנו, מסע משותף, פשוטו כמשמעו, דרך הטקסט הזה, על פני סמסטר שלם. בזמן שישבתי וצפיתי בדמותו חסרת התנועה של אבי, נראה לי יותר ויותר שהטקסט הזה עוסק בהווה מאשר בעבר".

ג'יי מנדלסון מת בסוף הספר. זה לא ספוילר, זה פרט שלומדים כבר בעמודים הראשונים. אבל רק כשהשניים מחליטים לצאת למסע בים האגאי בעקבות האודיסיאה, המוות הזה מתחיל להרגיש ממשי יותר, אפשרי, מוות שאינו מתקיים רק בעמודי הספרים, אלא גם במרחב המשונה הזה שאנחנו אוהבים לכנות 'החיים עצמם'. כי רק אז, מתחת למעשה הספרותי המעניין של מנדלסון, מתגלה הזרם המרכזי של הספר. מנדלסון מפחד שאבא שלו ימות. הוא מפחד מהזקנה שלו. הוא מבוהל מהרעיון שיום אחד אבא שלו ייצא לאודיסיאה שממנה לא יחזור. הפחד של כל מי שעוד נותרו לו הורים.

"הרי אחרי הכל זה סיפור על משפחות מוזרות ומורכבות […] על נישואים ארוכים ומעשי אהבהבים קצרים; על בעל שנוסע רחוק ועל אשה שנשארת מאחור, נטועה בביתה כמו עץ באדמה; על בן שבמשך זמן רב אביו לא מצליח לזהות אותו עד שזה כבר מאוחר, מאוחר מאוד, כשהם מצטרפים להרפתקה גדולה, לסיפור ברגעיו האחרונים, על אדם באמצע חייו, אדם שהוא – חשוב להזכיר – בן ממש כפי שהוא אב, ושבסוף הסיפור הזה נופל ובוכה מכיוון שהתעמת עם המחזה של זקנת אביו, הרוח של מותו הבלתי-נמנע".

An Odyssey הוא מחווה מרגשת, כנה וחדה לאחד הטקסטים התרבותיים החשובים ביותר בהיסטוריה. אבל הוא קודם כל טקסט אישי, מרחב משפחתי יוצא דופן שבו הפואטי והרגשי נפגשים, מחיים ומזינים אחד את השני, הישג נדיר כשלעצמו. מנדלסון מזכיר לעצמו ולקוראים את כוחהּ על-הזמני של הספרות, ואת המקום ההכרחי שהיא תופסת כשתהום בלתי-נמנעת נפערת בחיינו.

An Odyssey: A Father, a Son, and an Epic // Daniel Mendelsohn, 2017

1. התרגומים מתוך הטקסט שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *