סוגרים את 2017

קראנו השנה הרבה ספרים. חלקם היו טובים, חלקם מצוינים, חלקם פחות. במקום למחזר את ההמלצות שלנו מהשנה החולפת, החלטנו לבקש מכמה קוראים וקוראות טובים במיוחד שיכתבו לנו על הספרים הכי טובים שהם קראו השנה. גם אנחנו תרמנו את חלקנו. להתראות 2017. הלוואי שתהיה לנו שנה של ספרים טובים, ומספיק זמן פנוי כדי לקרוא אותם.

ספרי השנה של החיים עצמם

כנרת רוזנבלום על תחנה אחת-עשרה
פעם חיפשתי בספריה של ספר שאני מאוד אוהבת כדי להשאיל למישהו. לא מצאתי אותו, כמובן. הרי כבר השאלתי אותו למישהו קודם, מישהו שהבטיח שיקרא ויחזיר. ואז חיפשתי את כל הספרים שאני מאוד אוהבת, והתברר שאף אחד מהם לא נמצא שם. הספרים שאני הכי אוהבת נמצאים, כנראה, בספריות של אנשים שאני הכי אוהבת. מאז למדתי לקנות את הספרים שאני אוהבת ולתת אותם במתנה. את תחנה אחת-עשרה נתתי כמה פעמים השנה.

תחנה-אחת עשרה הוא סיפורו של העולם, מהיום שבו התחיל לקרוס בגלל נגיף שפעת קטלני שמכחיד את רובה של האנושות. זהו סיפורה של הסימפוניה הנודדת, קבוצת תיאטרון שנדה בין ריכוזי השורדים בשממת ההרס שבצפון אמריקה. הלהקה מתעקשת להביא קצת בטהובן ושייקספיר, לחיי הבדידות, הביזה והסכנה המתמדת, לפי המוטו "כי הישרדות לא תספיק", מ"מסע בין כוכבים" שקעקעה על זרועה קירסטן, מנהיגת הלהקה.

קשה לי לקרוא מדע בדיוני וספרי אפוקליפסה אני ממש שונאת. אבל תחנה אחת-עשרה הוא לא רק סיפורו של העולם, של רשת הקשרים הענפה, הפלאית, שבזכותה מתקיים מה שנדמה לנו כמובן מאליו: מעליות, טיסות, טלפונים, אנטיביוקטיקה, מים זורמים, והארעיות המוחלטת שלהם. "תחנה אחת עשרה" הוא סיפורם של אנשים בעולם. נכון, הוא מתאר מצב שלא קרה, עדיין, ויש בו לא מעט דמיון ופיוט, אבל הוא תיעודי, בכנות שלו, בדיוק, בעדינות שבהם הוא חודר מתחת לעורם של אנשים, כשהם פוסעים משני צידיו של קו השבר המוחלט.

תחנה אחת-עשרה, אמילי סנט ג'ון מנדל, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת בבל, 2017

כנרת רוזנבלום היא סופרת ויועצת ארגונית, בעלת הבלוגים פריזאית ו::רווחים::.

***

אילנה ברנשטיין על כִּי גִי
קראתי בשנה החולפת כמה וכמה ספרים טובים וקראתי גם את – כּי גִי – ואני יודעת שהספר הזה יהיה איתי לתמיד לצד עוד כמה ספרים שאיתי, שמלווים אותי, ספרים שמעוררים אותי. כּי גִי מציע מבט מפוכח על הצירוף הלשוני  – חיי אדם – הנישא בפי כל בלי לתת על כך את הדעת למעשה. מבט על ארבעים שנים שחלפו מחוץ לזמן של המקום שממנו יצא המספר, ארבעים שנה שהן נוכחות נעדרות בסיפור של החזרה בזמן או הניסיון לחזור בזמן, ולהבין את הזמן שהוא חיי אדם. חזרה אל הבית שהוא המקור לכול, הבית שהיה ואיננו, שנלקח מן הקיום, שנמחק ממנו לאחר שנעשה בו שימוש של חיים שלמים. הבית, והמקום שבו נמצא הבית שאינם אלא מין מחנה ריכוז מרצון שבו מְרצים את החיים המחורבנים או המושתנים ברוחו של הסיפור. הבית הוחזר לבעליו כמו שהחיים של המתגוררים בו הוחזרו לבעליהם, והמספר שאינו צעיר עוד אך גם אינו מבוגר עורך – אולי – מסע אחרון או מסע שלפני המסע האחרון אל מותו שאותו הוא מבקש לחלץ מרוחות הרפאים של ילדותו, מיצירי הנפש שלו. ובמסע הזה, במפגש עם הבית ועם המקום ועם אנשי המקום הוא מגלה למעשה שאין שם כלום. שהשתן המרפא אינו מרפא עוד ולא ריפא מעולם, שהשתן הוא פלצבו שהגוף משתין אותו עכשיו. וכל הניסיונות להטליא את הילדות, למצוא בה משהו במפגשים ממשיים ואו מדומיינים עם אנשי המקום מעלים את הכלום של החיים שקשה להאמין שהינם כלום. כי הרי מוכרח להיות שם משהו.

ומה שנשאר הוא בעצם השפה, ההחפצה של השפה עצמה שבתורה מחפיצה את הגוף. השפה שכמו רקמת חיבור – מחברת ומפרידה – בין אלה שנשארו לבין המספר. הפעלים שנהפכים לעצמים בפי בני המקום נתפסים כשיבוש וכעילגות בשעה שבפי המספר, ולצד מילים מפתיעות שקופצות פתאום אל תוך הכתוב, הם ממציאים עברית מסדר אחר. עברית שהיא גופנית מאוד, חומרית מאוד, עברית שהעצמים משתלטים בה על הפעולות. אך בה בעת עברית המאפשרת לחבר בין הגוף כחומר לבין תכולת הגוף. השפה היא אולי מה שנשאר מהגוף כמו גם מה שמייצר את הגוף ומשמר אותו עד שהוא מוחזר.

כִּי גִי, סמי ברדוגו, הוצאת הספריה החדשה, 2017

אילנה ברנשטיין היא סופרת ועורכת, ספרה האחרון 'ימי ראשית' יצא בהוצאת בבל.

***

זהר אלמקייס על In The Wake
השנה קראתי את ספרה היפהפה של כריסטינה שארפ (Sharpe), שנקרא In the Wake. בעצם כל הספר מצוי בשלוש המילים האלו, ובפרט במילה הזו האחרונה, שמשמשת את שארפ על שלוש משמעויותיה המובחנות: השובל שמותירה אחריה ספינה במים (גם, ספינת העבדים, ספינת הפליטים, ספינת המהגרים); המילה הלועזית לרגע ההוא, שאצלנו אולי הוא אי-שם בין לוויה לשבעה, ובו שוהים עם הגוף האהוב, המת, ומתאבלים עליו; ולבסוף, ההתעוררות במובנה הפוליטי, אל תוך המודעות.

שלוש המשמעויות האלו גם יחד מהוות את האופן שבו שארפ חושבת על להיות שחור, והיא עושה את זה באופן שחורג מכל ספר שקראתי אי-פעם קודם, כולל פתיחה מצמררת שהחזיקה אותי בקפאון דקות ארוכות, מדפדפת כמי שכפאו שד. זה לא ספר עיון, וזה לא ממואר, וזה לא פרוזה. למעשה, הספר מייתר את השימוש בקטגוריות הללו ובמקום זאת תובע ממך מענה לשאלה אחת פשוטה: האם את, אתה, in the wake? אם כן, שחה איתנו בים, שב איתנו על המתים, התעורר איתנו.  

In The Wake, Christina Sharpe, 2016

זהר אלמקייס היא כותבת, מתרגמת ודוקטורנטית לאנתרופולוגיה. תרגומה לספר 'בין העולם וביני' מאת טא-נהסי קואטס יוצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

***

ירין כץ על תרגילים בסגנון
הספר שהכי אהבתי השנה הוא תרגילים בסגנון מאת רמון קנו, שתורגם לעברית בכישרון אדיר על-ידי רותם עטר. יותר משאהבתי אותו, בחרתי בספר הזה כי הוא היחיד שגרם לי לתחושת ה"וואו" הכל כך נדירה. ולמעשה לא מדובר בכלל בספר, אלא במשהו שאפשר לכנות תרגיל או ניסוי פילוסופי; במסגרת הניסוי הזה, קנו מציג סיפור קצרצר (בן כמה שורות) ואז מספר אותו שוב ושוב ב-99 סגנונות שונים.

לכאורה מדובר במשהו מעצבן ומעייף – את מי מעניין לקרוא את אותו סיפור 99 פעמים או לחזות בכלל בניסויים ספרותיים? אבל כשהתחלתי לקרוא (בנסיון להתחמק ממטלות אחרות) קרה קסם: אחרי כמה סגנונות ברורים מאליהם שבהם מובא הסיפור (מכתב, כתבה בעיתון, היפוך כרונולוגי) פתאום מרגישים שהשפה, המילים ומבנה הסיפור מתחילים להתגמש ולהימתח ולהראות כמו גוש פלסטלינה שיוצר בכל רגע צורות אחרות. אי אפשר להעביר במילים את מה שהקריאה בספר הזה גורמת למוח הכותב; קנו מותח את השפה, מפרק אותה, מרכיב מחדש, מסובב, מרטיב, מייבש, מאדה, מקפיץ וכל מה שאפשר להעלות על הדעת (ויותר). כל סגנון רק מעצים את התחושה הזו. בעיני מדובר בספר חובה לכל אדם שעוסק ביצירה בכלל ובכתיבה בפרט.

תרגילים בסגנון, רמון קנו, מצרפתית: רותם עטר, הוצאת מקום לשירה, 2016

ירין כץ הוא בעל הבלוג קורא בספרים.

***

מיטל שרון על Hunger
אין אישה שלא מכירה את זה (ואני יודעת שזה לא מאד פמיניסטי מצידי, אבל אני תוהה האם יש מישהו בכלל שלא מכיר את זה): את המשטור של הגוף. את שמנה מדי בפנים, חבל, דווקא יש לך גוף יפה. את שמנה מדי בידיים, תעשי קצת ספורט, שלא יראו לך את המדלדלים. את שמנה מדי ברגליים, אין לך מה למדוד חצאית או שמלה. את שמנה מדי בבטן, יותר טוב שתלבשי משהו רפוי, ואל תעזי ללבוש חולצה ארוכה עם טייץ, כי את גם קצרה מדי.

אבל אתן יודעות מי מכירה את זה הרבה יותר טוב מאיתנו? Roxane Gay. כי רוקסאן היא גם ממש שמנה וגם שחורה, ככה שאנשים מרשים לעצמם לומר לה ממש הכל. ברור שאם היא שמנה אז היא גם סתומה, שאחרת הלא הייתה עושה דיאטה ומצילה את הבריאות שלה, ואם היא שחורה, הרי שמראש אין לה הרבה סיכוי ליותר מדי שכל.

וגיי כתבה על זה ספר, שקוראים לו Hunger, שכל אחת חייבת לקרוא. גיי לא סתומה. בכלל לא. יש לה יכולת לדייק את התחושות שכל אחת מאיתנו מרגישה, ולשתף אותנו בחיים שלה בדיוק ברמה שמעוררת פרצים אינסופיים של אמפתיה, אבל מבלי להפוך למביכה. והיא מבינה המון במקורות המשטור, ברמה החברתית/פוליטית/תרבותית, שמניעה את גלגלי דיכוי הגוף, והיא מיטיבה מאד לכתוב אותם, כך שהמציאות העירומה מאחורי שכבות הפטריארכליה נחשפת, ואת ממש יכולה להרגיש איך עול של הסתרה מוסר מעל כתפייך ומושם על הבמה, לראווה וללעג.

כל אחת הייתה רוצה למצוא מדריך שיסביר לה איך להיות אישה, אבל באמת, כמו שמתכוונים, לא כמו הגרסה העקומה שהיא עצמה הגיעה אליה. רוקסן גיי כתבה את Hunger כדי שתבינו למה אתן יכולות להפסיק לחפש את המדריך הזה.

Hunger: A Memoir of (My) Body, Roxane gay, 2017 (צפוי לצאת השנה בהוצאת בבל בתרגום דבי אילון)

מיטל שרון היא סופרת ומבקרת ספרות.

***

רן טלר על תספורת והרפתקאות אחרות
יצא לי לשמוע המון אנשים מתאוננים על 2017. באופן אישי, הייתה לי שנה מתוקה, אבל חנוכה עכשיו, אז תהיה זו מצווה להוסיף שמן למדורת השיימינג. רוב הספרים שקראתי שיצאו השנה לאור סבלו בעיניי מחיוורון. מן דוק של התקופה, שהמלים היפות והנכונות יוצאות בו את בתיהן. יוצא דופן, בעיניי, הוא תספורת והרפתקאות אחרות של רינג לרדנר שיצא בתשע נשמות.

זו אסופה מצוינת של הסופר האמריקאי, שזועקת את השפעותיו של הסופר על סלינג'ר האהוב, ומאירה את ההבדלים ביניהם. באסופה ניתנת הצצה לעולם שלרדנר מכונן – עולם יומיומי, רזה, חילוני, לרלרני והיפרבולי – המוסר בו בחזקת תשובה נעלמה, שהפרש המרחקים בינה ובין הטקסט, ובין הקורא אליה נותר קבוע ומעיק. במקום הזדככות, מציע לרדנר היטמעות במשפחתיות הקוצנית הבורגנית. כמו לסלינג'ר, גם ללרדנר יש משפחה ששבים אליה. משפחה חודרנית ופולשנית שככל שמכבירים עליה במחשבות רעות, כך מחבבים אותה יותר. נדמה לי, שכל מי שמגיע ממשפחה מעיקה, יכול למצוא באין-מוצא הלרדנרי משהו לחזור אליו. התחושה היא שלקרוא את לרדנר זה כמו לדרוך על מסטיק שממאן להפסיק להשתרך אחריך, וזו, בעיניי, גדולה ספרותית יוצאת דופן.

תספורת והרפתקאות אחרות, רינג לרדנר, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת תשע נשמות, 2017

רן טלר הוא ברנז'איסט מן המניין.

***

שירי שפירא על תדמייני שאת כוכבת
אני אפילו לא יודעת אם זו פרוזה או שירה, ולמזלי אין צורך להכריע. הקטעים בספר האחרון והשביעי של שולמית אפפל הם קצרים וקצוצים, מעוטי סימני פיסוק, ועם זאת התחביר שלהם חד-משמעי. לפי השם אפשר לטעות ולצפות לספר שירים ליריים בגוף שני, אבל למעשה זה ספר סיפורים קצוצים (אולי קצת גידמים, ובחלקם אפילו קטועי לשון) שאמנם כתוב בגוף ראשון, אבל משתרע לממדים אפיים.

הסיפורים שאפפל מספרת במינימום מניירות עוסקים בילדוּת בחיפה בין מהגרים אחוזי טראומות ובבגרות המפוכחת של אותו דור, שהוא גם דור ההורים שלי. דור ה"בייבי בומרז" מופיע בספר כדור שנתבע ממנו לבלוע הכול ולא לדבר אף פעם ("וּפָחַדְתִּי עַל עַצְמִי כּי כַּמָה רַע כְּּשֶׁשּׁוֹתְקִים כָּכָה מְסֻכָּן לִילָדִים שֶׁמְּדַבְּרִים", עמ' 27). אפפל נוסעת אחורה בזמן ומתקוממת אל מול התביעה הזאת, אפילו שאין לה את אורך הרוח ליצירה מונומנטלית וממצה ("אֵין בְּרֵרָה, צְאִי מֵהַכִּיוֹר, שְׁבִי לַשֻּׁלְחָן וְתַתְחִילִי לִבְגֹּד בְּכֻלָּם", עמ' 12). והאמת היא שאפשר להסתפק בפואטיקה הזאת, ולא לחכות למישהו שיכתוב את "סיפור על אהבה וחושך" מחדש. למרות העצב העמוק שבתשתיתו, תדמייני שאת כוכבת כתוב בכל כך הרבה ישירות, חיונית וחמלה, שאין בררה אלא לראות את הכתיבה החסרת סבלנות של אפפל כמעודדת ודוחקת בקוראת להקשיב, להסיק מסקנות ולפתוח את הפה בעצמה, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד דור כזה.

תדמייני שאת כוכבת, שולמית אפפל, פטל הוצאה לאור, 2017

שירי שפירא היא עורכת ומתרגמת, בעלת הבלוג ספרים באוטובוסים. תרגומה לספר 'נעורים ללא אל' מאת אדן פון הורבאט יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד.

***

תהילה חכימי על חיבוק גדול
ספר שנהניתי ממנו השנה הוא תרגום חדש לספרו של רומן גארי, חיבוק גדול. זהו ספרו הראשון של רומן גארי תחת שם הפסבדונים אמיל אז'אר. הספר הצליח להצחיק ולהדאיג אותי במידה כמעט שווה. יש שיקראו את הספר הזה ויעשו פסיכו אנליזה לגיבור, מסיה קוזן, סטטיסטיקאי פריזאי החי בדירת שני חדרים בפריז עם פיתון באורך שני מטרים ועשרה סנטימטרים. אבל מי שיוותר על הצורך הארכאי בחיטוט בנפשן של דמויות, ייהנה מהמכניזם הסיפורי שגארי מייצר לאורך הרומן הקצר, חידודי הלשון המבריקים שלו והביקורת הפרועה על חברת העבדים בחסות הליברליזם בה אנחנו חיים עד היום. סיפור עצוב מצחיק על היות אדם בעיר גדולה, עבודה, בית, עבודה. ברגעים המבריקים של הספר קולו של מסיה קוזן הופך לקולו של הפיתון (חיבוק גדול) שהופך בחזרה להיות מסיה קוזן, וחוזר להיות פיתון, וזה, מידי פעם משיל את עורו.

"אני חייב להשאיר אותו לבד כל יום מפני שלא בא בחשבון לקחת אותו איתי למשרד. אנשים יתחילו לפטפט. חבל, כי אני סטטיסטיקאי, ואין דבר יותר גרוע מזה לבדידות. כשאתה מעביר את הימים שלך בספירת מיליארדים אתה חוזר הביתה פחות ערך, במצב של קרוב לאפס. המספר 1 נהיה פטתי, אבוד וחרדתי לגמרי, כמו צ'רלי צ'פלין, הקומיקאי הכל כך עצוב. כל פעם שאני רואה את המספר 1 מתחשק לי לעזור לו להמלט. אין לו אבא ואימא, הוא תוצר של השירות הסוציאלי, הוא בנה את עצמו לבד, וכל הזמן מאחוריו האפס שדולק בעקבותיו ורוצה להשיג אותו ומלפניו כל המאפיה של המספרים הגדולים שאורבים לו. 1 הוא סוג של תעודת טרום לידה עם מחסור של הפריה וביצית. הוא חולם להיות 2 והוא לא מפסיק לרוץ במקום בגלל הקומיות. אלה המיקרואורגניזמים. אני תמיד הולך לקולנוע כדי לראות את הסרטים של צ'רלי צ'פלין ולצחוק כאילו שמדובר בו ולא בי."

חיבוק גדול, רומן גארי, מצרפתית: דורית שילה, הוצאת עם עובד, 2017

תהילה חכימי היא משוררת וסופרת.

***

מיה טבת דיין על Instant Winner
הספר שהכי אהבתי לקרוא השנה הוא ספר שירה צנום בשם Instant Winner מאת המשוררת האמריקאית קארי פאונטין, שפרסמה עד כה שני ספרי שירה ונמנית על הדור הצעיר של המשוררות האמריקאיות בנות זמננו. שבתי וקראתי בו פעמים רבות כל כך שלבסוף החלטתי לתרגם אותו לעברית כדי להבין טוב יותר מה בדיוק פאונטין עושה שם. מה היא באמת עושה שם? השפה שלה רזה, ההשראה שלה היא היומיום, רגעים מינוריים הם פוטנציאל פואטי אדיר עבורה, היא יכולה לעבור ליד מנורות הקריסמס שמקשטות את הדשא של השכנים שלה ובשבע שורות קצרות לומר משהו עמוק על המרחק בעת הזאת בין אדם לאלוהים ובין אדם לעצמו. היא נזכרת בדיייטים כושלים מתקופת הקולג' ואומרת דרכם משהו מפעים על בדידות אקזיסטנציאליסטית. ויש לה את שירי האיהות היפים ביותר שקראתי השנה. פאונטיין בהירה ומדויקת, צינית לפעמים, חכמה תמיד, אני לומדת ממנה איך רגעים קטנים הופכים לשירה גדולה. ואיך שפה רזה יכולה לעורר בך הד של אלפי תופים. השירים עושים טוב יותר את מה שאני מנסה להסביר על אודותיהם. הנה אחד כזה לדוגמא, שבו היא מאכילה את בתה התינוקת לראשונה באבוקדו. במקום להתאונן על הלכלוך הנורא שכרוך בהאכלת תינוק שזה עתה לומד לאכול, פאונטין  מרגישה את הבשר שלה מתפקע יחד עם התפקעות בשר האבוקדו; כל אם מיניקה זוכרת את הפעם הראשונה – הטראומטית, המרגשת –  שבה התינוק שלה טעם אוכל שאינו חלב מגופה. כל אם זוכרת את ההתפקעות הזאת.  פאונטין עושה מרגעים כאלה שירה.

לאכול את האבוקדו // קארי פאונטיין
תרגום: מיה טבת דיין

עַכְשָׁיו אֲנִי מְבִינָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא תֵּאַרְתִּי
דָּבָר, אֲפִילּוּ לֹא דָּבָר אֶחָד, לֹא אֶת
בְּשָּׂרוֹ שֶׁל הָאֲבוֹקָדוֹ, שֶׁמַּשְׁחִיר
מַהֵר כָּל כָּךְ, לַמְרוֹת שֶׁאִם תְּגָרֵד
אֶת הַשִּׁכְבָה שֶׁנֶחְשְׂפָה לַאֲוִויר הוּא יָשׁוּב לִהְיוֹת
יָרוֹק-טָרִי כְּאִילּוּ דָּבָר לֹא קָרָה.
אֲנִי רוֹצָה לְתָאֵר אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה, לַמְרוֹת
שֶׁהוּא לֹא מַזְהִיר בְּשׁוּם צוּרָה. הַתִּינוֹקֶת מְמַלְמֶלֶת
בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַהֲמוּלָּה
וְלַשְּׁרִיקוֹת שֶׁל מִשְׂחָק הַפוּטְבּוֹל, וְעַכְשָׁיו,
הַכַּלְבָּה, מַמָּשׁ מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, שׂוֹרֶטֶת,
מְשַׁקְשֶׁקֶת אֶת הַלּוּחִיוֹת שֶׁעַל הַקּוֹלָר שֶׁלָּהּ, הַמְּכוֹנִית
שֶׁחוֹלֶפֶת, רְחוֹקָה אֲבָל רוֹעֶשֶׁת, מְכוֹנִית לְלֹא
אֶגְזוֹז, וְקוֹלָהּ שֶׁל הַתִּינוֹקֶת
נִשְׁמָע שׁוּב, הֲנָאָה וּמוּעָקָה.
אֲנִי רוֹצָה לְתָאֵר אֶת הַתִּינוֹקֶת. אֲנִי רוֹצָה לְתָאֵר
אֶת הַתִּינוֹקֶת בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲרוּכּוֹת לְכָל מִי
שֶׁיַּסְכִּים לְהַקְשִׁיב לִי. הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי כְּלַפֵּיהָ
לוֹקְחִים אוֹתִי עָמוֹק כָּל כָּךְ לְתוֹכִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת
הַקְּדוּשָּׁה הַטְּהוֹרָה שֶׁבָּאִימָּהוֹת, וְזֶה שׂוֹרֵף אוֹתִי מֵרוֹב
הַצְלָחָה וּמֵרוֹב פַּחַד, הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ שֶׁהוֹתִירָה
הַהַגָּעָה שֶׁלָּהּ, הַמִּתְרַחֵב. אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב
הֶאֱכַלְנוּ אוֹתָהּ מְעַט מֵהָאֲבוֹקָדוֹ שֶׁזֶּה עַתָּה
סִיַּימְתִּי לֶאֱכוֹל, בַּזְּמַן כְּתִיבַת הַשִּׁיר הַזֶּה.
הָאוֹכֶל הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּהּ. חָשַׁבְתִּי שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי יִתְפּוֹצֵץ
רַק מֵהַיְּדִיעָה שֶׁיּוֹתֵר הִיא לֹא תִּהְיֶה עֲשׂוּיָה אַךְ וְרַק
מִמֶּנִּי, בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי. מְבוֹהֶלֶת,
בְּדַרְכָּהּ הַמְּשַׁעֲשַׁעַת, מֵעֶצֶם הָרַעְיוֹן שֶׁל אוֹכֶל,
הִיא נִיסְּתָה לִבְלוֹעַ אוֹתוֹ, אֲבָל פִּיהָ
דָּחַף הַכֹּל הַחוּצָה. וְהַלֵּב שֶׁלִּי בֶּאֱמֶת הִתְפּוֹצֵץ.

Instant Winner, Carrie Fountain, 2014

מיה טבת דיין היא משוררת וסופרת, ספרה 'לאן שנצוף שם בית' יצא השבוע בהוצאת מוסד ביאליק.

***

דבי אילון על Cuckoo Song
אם יש משהו שהמתיק לי בשנה-שנתיים האחרונות את האבל על מותה של דיאנה ווין ג'ונס, שמתה חמש דקות בערך אחרי שגיליתי את דבר קיומה, זה הגילוי של פרנסס הרדינג. כמו דיאנה ווין ג'ונס, גם פרנסס הרדינג מיוצגת בארצנו ע"י השגרירה מארצות הפנטזיה גילי בר-הלל, שכבר הוציאה בהוצאה שלה תרגום לאחד מספריה (עץ השקרים) והשנה עתידה להוציא תרגום של ורד טוכטרמן לספר הזה, שייקרא בעברית "שירת הקוקיה".

פרנסס הרדינג היא מבחינתי השליטה הבלתי מעורערת של ממלכת הפנטזיה/אימה לנוער (כן, ניל גיימן, תאכל אבק). קורי האימה שהיא טווה הם מצד אחד זרים לחלוטין, מצייתים לחוקיות אפלה ואכזרית שלא מהדהדת כמעט כלום בנפש האנושית שלי, הנפש שרק רוצה שכולם יאהבו אותה ויחשבו שהיא ילדה טובה. ומצד שני הם פורטים על מיתרים מסוימים של הנפש הספק-אנושית שלי, מיתרים שמחוץ לתחומי הספרות אני משתדלת מאוד להתרחק מהם אבל כשפרנסס באה ומעירה אותם לחיים אני מזהה את הצליל הצורם שלהם ואסירת תודה לה שהיא נותנת להם קול וביטוי. אלה המיתרים של הניכור, של הזרות, של הרגעים שבהם גם האנשים הכי קרובים וההרגלים הכי שגרתיים ומשרי-ביטחון נראים קרים ואטומים וחסרי מובן ופשוט מעוררי חלחלה. הרגעים שבהם אני עצמי נראית לעצמי קרה ואטומה וחסרת מובן וספק שייכת בכלל למין האנושי.

ובספר הזה הרדינג מפליאה לעשות זאת כי הגיבורה שלו (ספוילר קל) ספק שייכת למין האנושי במובן הכי מילולי של המילה. טריס, ילדה בת 11, מתעוררת בוקר אחד ומגלה שהיא לא זוכרת כמעט כלום. מקיפים אותה אנשים שהיא איכשהו נזכרת שהם אבא שלה ואמא שלה ואחותה, אבל הזיכרון לא משכנע כל כך. היא לא כל כך יודעת איך מתנהגים, והיא כל הזמן רעבה ושום דבר לא משביע אותה. אחותה מגיבה אליה כאילו היא מפלצת, ודי מוקדם בספר מתברר (שוב ספוילר) שהיא אכן מפלצת. היא לא טריס האמיתית, היא תחליף זמני עשוי עלים וענפים ודפים תלושים מיומנה של טריס האמיתית, שנועד להוליך שולל את אבא שלה כדי שה"רע" בסיפור, השליט של יצורי האופל שהמודרניזציה הבריחה למחתרת (אנחנו בבריטניה של המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם), יוכל להגשים את תכניתו השטנית. והיא תחליף זמני במלוא מובן המילה: הוקצבו לה שבעה ימים שבסופם גם היא וגם טריס האמיתית יחדלו להתקיים. שבעה ימים שבסופם היא תמות אבל אולי היא תצליח איכשהו להציל בהם את טריס האמיתית, אם היא תרצה. זה מבעית ומלחיץ ובעיקר מאוד מאוד טראגי.

הרדינג, בדיוק כמו דיאנה ווין ג'ונס, היא מאסטרית של בניית דמויות מורכבות, אמביוולנטיות, רב-ערכיות. כמו דיאנה ווין ג'ונס היא אלופה בלגרום לך לחשוב שאת מבינה מי נגד מי ומי הטוב ומי הרע, ואז להפוך את הקערה על פיה ואז להפוך אותה שוב בחזרה עד שאת כבר לגמרי מבולבלת כי כולם בבת אחת טובים וגם רעים, מעוררי הזדהות וגם מרתיעים, מושכים וגם דוחים. וכמו דיאנה ווין ג'ונס היא אלופה בלעשות את כל זה במסגרת של עלילה מקורית, מותחת, מפוצצת מהמצאות דמיון שלא דומות לכלום וכתובה להפליא (משפט לדוגמא מהפסקה הראשונה: "מישהו לקח צחוק, קימט אותו לכדור גדול וחורקני ודחס אותו לתוך הגולגולת שלה"). קראתי את הספר הזה לפני חצי שנה בערך, ועכשיו פתחתי אותו שוב כדי להיזכר ויידרשו ממני כוחות על כדי לא לבלוע אותו שוב מהתחלה ועד הסוף.

ועוד מחמאה אחת לסיום: הספר הכי דומה ל"שירת הקוקיה" מבחינת היכולת שלו לתרגם בדידות וניכור וזרות לשפה של פנטזיה ואימה לנוער הוא "ילדת הגבעות" של אלואיז מקגרו. מי שמכירה אותי אפילו קצת יודעת שביקום שלי זאת מחמאת-העל ואין בלתה.

Cuckoo Song, Frances Hardinge, 2014

דבי אילון היא עורכת ומתרגמת.

***

אלעד בר-נוי על אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות
כבר כתבתי ודיברתי הרבה על הספר המופלא הזה, קינה מופרעת, יפהפייה, עצובה ומצחיקה, שכל מי שעבר בחייו אובדן לא יוכל שלא להיענות לה. אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות מלווה אב ושני בניו שמתמודדים עם המוות הפתאומי של אם המשפחה. לדירת האבלים הלונדונית נכנס עורב ענק ממדים – גאון ספרותי, חד־לשון, קשקשן בלתי נלאה, ראפר בפוטנציה, מצחיק ושחצן וחצוף – שמודיע לבני המשפחה כי יישאר בבית עד שלא יצטרכו אותו יותר. למרות שהעורב מבטיח להעניק למשפחה "הפסקה קטנה בצער", אבל עושה בדיוק ההפך כשהוא מתעקש לחטט בפצעים שוב ושוב. "הקונספט של להמשיך הלאה מתאים לטיפשים": העורב מטיח בילדים את יתמותם ובאבא את אלמנותו, דורש מהם להתעמת עם האובדן בשלל דרכים יצירתיות ואכזריות, מציף את הבית בנוכחותו המצחיקה וקורעת הלב, שמשלבת בין שירה, ראפ, סיפורי אגדות, משחקי מילים וג'יבריש, בתרגום הווירטואוזי של עודד וולקשטיין.

הספר הזה ניסח לי איזה מקום יש לאובדן בחייהם של החיים, ומה הדרך הבריאה (עבורי) להתמודד איתו, כמו שאף אחד אחר לא ניסח לי קודם. העורב בספר מציף את האנרגיה האלימה, הקשה, המטונפת והבלתי-נתפסת שיש למוות, ומייבא אותה גם להתמודדות עם האובדן. פורטר ניסח את זה מאד יפה: "תדמיין לעצמך שחיים של אדם או של משפחה הם ספרייה. ויום אחד קרה משהו נורא והיא פשוט התפוצצה. העורב הוא מי שמגיע לשם ומנסה לחבר מילים חדשות מהקרעים והגזרים של הספרים שמתעופפים בחדר". 

אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות, מקס פורטר, מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת כתר, 2017

אלעד בר-נוי הוא עיתונאי ומבקר ספרות, בעל הבלוג ייאוּש נוח.

1 Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *