במזל סרטן

במזל סרטן, אילנה המרמן ויורגן ניראד, אחוזת בית

מה אתה הולכים לעשות בסופש הבא? ובסילבסטר, יש לכם תכניות? ומתי אתם הולכים להתפטר מהעבודה? ומתי החופשה הבאה שלכם? וזו שאחריה? ומה התכנית שלכם בגדול לחמש השנים הקרובות?

אנחנו מתכננים את העתיד שלנו כל הזמן, מנסים לצייר לעצמנו את הדרך שאנחנו רוצים לפסוע בה, מנסים לקבל אחריות על החיים שלנו, אבל יש דבר אחד שאנחנו נמנעים מלחשוב עליו: המוות. המוות, כך נדמה לי גורסת המחשבה הרווחת, הוא ממלכה נפרדת לגמרי מן החיים, אליה מגיעים מתוך הכרח, בפסיביות גמורה, וכל דיון אודותיה גורע מיכולת החיים שלנו, ומחליש אותנו בעמידתנו מול תלאות העולם.

ובכן, אילנה המרמן ויורגן ניראד כתבו ספר נפלא על המוות. יורגן ניראד הוא אדם שלא כל כך רצה בחיים. הוא הרגיש שמיצה את מה שיש לעולם להציע לו והחליט לפרוש ממנו. ואז, גילו אצלו סרטן. לוקמיה. לו הכל היה תלוי ביורגן, הוא היה נוסע למות בהר מושלג, ומוצא את מנוחתו בשלווה. אבל אדם אינו אי בודד. אילנה המרמן, בת הזוג של המרמן ואם ילדו, ביקשה ממנו לשקול טיפול רפואי, שיכול אולי להאריך את חייו. יורגן מסכים. וכך מתחיל המסע של השניים, מסע אמיתי לגמרי, בשביל החולים, המחבר בין ממלכת החיים לממלכת המתים.

הצעד הראשון במסע הזה הוא גם אחד המרגשים בהם. אילנה המרמן, שהיא מתרגמת ידועה, נמצאת בחופשת תרגום בונזה שבגרמניה. יורגן ניראד, שהוא גרמני ואיש ספרות, מגיע אליה בהפתעה ומודיע לה שהוא חולה. זה הסיוט של כל אוהב, שפתאום האהוב שלו יילקח ממנו. המרמן יכולה הייתה לדלג על הרגע הזה, ולהסתפק באמירות כלליות כמו: זה היה רגע נורא, חשבתי שאני מתה, לא האמנתי שזה קורה לי. אבל אז זה היה ספר אחר, מוצלח פחות. במקום זאת, המרמן משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי להישיר מבט אל האימה:

"הרבה פעמים כתבתי בקלות את המילים 'עיניים קרועות לרווחה', תירגמתי מצרפתית ומגרמנית, ותמיד שמחתי שיש לנו בעברית הביטוי היפה הזה, המוחשי כל כך – והנה רק עכשיו חשתי באמת מה זה: העיניים שלי קרועות לרווחה, קרועות ככה כאילו אי-אפשר לעפעף בהן עוד, ולעצום אותן אי-אפשר בכלל, קרועות ובוהות אל העיניים הכחולות שלך, שהן אדומות קצת, אני רואה עכשיו, יש בהן חוטים אדמדמים, ומעל לשמאלית יש כתם כחול כהה, פנס מעל לעין השמאלית.
כמה זמן זה נמשך ככה? אתה עומד מולי ומצפה שאשאל אותך משהו, שאגע בך, שאחבק. איזו אימה. איזו קרבה נוראה. הלפיתה הזאת לופתת את שנינו" (עמ' 8-9).

Egon Schiele – Self-Seer II (Death and Man) , Wikimedia commons

הישירות היפהפיה, שאומרת את כל האמת, אבל עושה זאת בכלים הלשוניים העשירים ביותר, ממשיכה לאורך כל תיעוד המסע אל המוות שכותבת המרמן. היא מאפשרת לקוראת להתחקות אחר עמדת אשתו-של-החולה, שנמצאת במצב בלתי אפשרי, שבמסגרתו היא אמורה לתווך בין אדם שאיבד את מקומו בעולם הבריאים והפך להיות פציינט, לבין מערכת רפואית שמנסה לפתור את בעיית הסרטן מבלי לקחת יותר מדי בחשבון את האיש שנושא על עצמו את הבעיה. התיווך קורע הלב והמרגיז הזה מתווסף לצורך להיות חברה טובה של האיש שהולך ומת ומול עיניה, לצורך להתאבל על לכתו בטרם ימות, לצורך להמשיך ולתפקד בעולם, ולצורך הכל כך מובן לתת משמעות לסיפור שנרקם מול עיניה.

בין הפרקים שכתבה המרמן שזורים במהדורה המחודשת של הספר שיצאה לאחרונה*** (הספר יצא לראשונה ב-2011) הפרקים שכתב יורגן ניראד, תוך כדי תהליך המוות, שארך תשעה חודשים. ניראד עצמו בוחר בדרך אחרת: הוא הולך אל ההגות והספרות. כאיש ספרות שגם בחייו נעזר בספרים כדי לתת פשר ומובן לתופעות סביבו, גם הפעם בוחר ניראד להתבונן במה שעובד עליו בעזרתו של ניטשה, של קפקא, של סונטאג, של מאן, ושל הוגים נוספים, כמו גם בעזרתם של סיפורים קטנים ומקסימים על איש שמוצא את הדרך הנעימה והנקייה ביותר להיעלם. הפרקים שכתב ניראד מנותקים הרבה יותר מחיי היומיום של המחלה, ואין בהם את מעמקי הלב שמתפרצים בפרקיה של המרמן, אבל יש בהם השלמה נדירה ופקוחת עיניים עם המוות.

שני הרישומים של המסע, של המרמן ושל ניראד, משלימים זה את זה, כך שהקוראת מרגישה שמן הצד האחד מלווה אותה קול התרבות המערבית שכבר התמודדה עם המוות ומן הצד השני מלווה אותה יומן חדשות אידאלי, כזה שכולל גם את הרגשות, של הגסיסה, ובעזרת שני הקולות היא מגלה את האהבה, את החמלה, את החברות, את מערכת הבריאות על יתרונותיה וחסרונותיה ובעיקר את יכולת הדיבור על מחלה ומוות כפי שהם.


*** המהדורה החדשה יצאה, כך נכתב בהקדמה, בעקבות הפולמוס שעורר הספר, וכעת נמצא ממש בין דפיו, במכתבים שנכתבו בעקבות הספר וכעת מצורפים אליו. הפולמוס נוגע למערכת הבריאות ולנציגיה ולאופן שבו נציגי המערכת קוראים את ביקורתה של המרמן ומגיבים אליה. הפולמוס הזה הוא דוגמה מצויינת לאופן שוב הספרות, שהיא מטבעה אסתטית, נפרדת מהחיים, שהם מטבעם עולים על גדותיהם מרוב יצרים, והוא דומה לדחיפת חדר אשפה עולה על גדותיו מצחנות שונות בפינתו של סלון הדור. לטעמי, אין בכך שום דבר שמועיל לספר. ולהיפך, אוסף המכתבים הארסיים האלו פוגע בשלווה השורה עליו, למרות הנושא הקשה בו הוא עוסק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *