"אני רוצה לכתוב משפט שלא ייגמר"

בעקבות הספר "הארכיברית" מאת ענת לוין, בהוצאת אפיק

בהתחלה היא אסיה: עובדת ארכיון במשרד ממשלתי, שמתייקת את התיקים של כל האנשים החשובים מעליה, יושבת בחדר קטן בלי חלון, וצריכה להתכופף כדי להגיע לאות ר' ולהתעלות כדי להבין משהו כמו שצריך על העולם. הארכיברית העכברית, שלא מצליחה להתחבר באמת לנפש חיה אחת, אבל מתוך הקלסר המשרדי הצנום שבו מרוכזות העובדות היבשות ממציאה סיפורים שלמים, כמו זה, על עמליה כהן-רוזנבאוך:

"האישה רוזנבאוך, שהתחתנה זה לא כבר עם מר כהן בחתונה נוצצת באולמי 'ארגמן המחודש', ולבשה שמלה תפוחה, רקומת פרחים עשויים זרקונים, עם מחשוף עמוק מדי, כדי שיראו אותה, איך היא יפה בשמלה, ובפנים השמלה היא ערומה ומחכה, ושיער אסוף למעלה, מהודק בסיכת שפירית כסופה, והגישו בורקס ודגים על הגריל, והיה עוף, וכל המשרד היה, כל הקומות, כולל שמשון ונורית והגר, ואפילו אורנה, שלא מטריחה את עצמה לכל האירועים, כי 'כמה אפשר, כל המשכורת תלך לי פארש', וכולם אמרו, 'כן', לאורנה, ולפני זה לעמליה, כשחזרה מסיבוב חלוקת ההזמנות בכל הקומות, 'באים, בטח באים', אמרו, ובאו רחוצים ומגוהצים ועמוסי ג'ל וכוונות טובות לשמח חתן וכלה, ורקדו סביב הכלה השמחה במעגל, מחאו כפיים לצלילי מוזיקה יוונית, ואחר כך היה פסדובלה, והיא, כלומר האישה עמליה, נרגשת מהשם החדש שהצטרף לפתע לשמה הישן, והוא מבריק אצלה, מקשט את שמה כמו טבעת היהלום שמעטרת ממש עכשיו במשרדה, במחלקת הנהלת החשבונות, בקומה הראשונה, את אצבעה" (עמ' 7-8).

אסיה, כמו כל העובדים במשרד הממשלתי הזה, רוצה להישלח לקונסוליה, מקום מן האגדות, מקום רחוק שאיש אינו שב ממנו כדי לספר את הפלאות שמתרחשות בו, אבל היא כל כך בתחתית הסולם שהקוראת נתקלת יחד איתה בקיר אטום לחלוטין, והקיר הזה מעורר רחמים, אבל גם עצבים. הקוראת נפעמת מהיופי של המשפטים, זה בטוח, כי אי אפשר שלא, אבל גם לא יכולה שלא לתהות על הפער בין חדות האבחנה של הפרטים הקטנים לבין חוסר היכולת לצרף את התמונה הגדולה, שתאפשר לה להבין את העולם כאשורו ואולי לסדר לעצמה מקום קצת יותר הגיוני בו, כי כמה אפשר לרחם על מישהי בלי לתת לה סטירה.

"אסיה היא דמות לא רגילה בספרות העברית", אני אומרת לענת לוין, מחברת הספר, "מאיפה היא הגיעה"?

"יש אנשים כאלה. בארכיבים, בספריות. אלו עולמות שאני עצמי באה מהם. חייתי בניו יורק כמה שנים והייתי ארכיברית בארכיב הקונסולרי של משרד החוץ. וכשהגעתי לשם פגשתי עולם שלא היה מוכר לי עד אז וראיתי המון דברים שעוררו אותי: כל המידע הזה שיש בתיקיות על אנשים, וגם כל מיני דברים וסדרים שקורים במשרדים ממשלתיים שלא הייתי ערה להם. ואז כתבתי סיפור קצר שנקרא הארכיברית, שהתחיל מדמות, האישה העכברה שעובדת בארכיב, ממקום, ומזמן, ובגלל שאנחנו תמיד לפני או אחרי מלחמה פה, ידעתי שזה מתרחש בזמן של מלחמה. והיא, כמובן, גם הגיעה מתוך תוכי, היא כנראה ישבה שם בארכיב הפנימי אצלי ודגרה על התיקיות שלי עד שהייתי חייבת לכתוב אותה".

"אבל למה היא ככה בלתי כשירה?"

"בעיניי היא לא בלתי כשירה, למרות שאני מבינה לחלוטין למה את מתכוונת. היא פשוט מנסה לשרוד ולסדר עולם מאוד כאוטי. שזה קצת מה שאנחנו, כיוצרות, מנסות לעשות. הקיטלוג של כל דבר והניסיון לשים כל דבר בתיקיות ולהיות נורא נורא דקדקנית וקפדנית, זה משהו שהוא חלק מהתפקיד שלה. היא אישה של האותיות הקטנות, של הפרטים הזעירים. וזה גם משהו שאולי קשור לילדות שלה ולקשר עם האימא שלה, שהוא קשר פרוע ופגום וגם אותו היא מנסה לסדר. היא נמצאת בתוך עולם פנטסטי, מאוהבת בבחור צעיר שלא יורק לכיוונה, מפתחת מערכת יחסים שהיא תולה בה כל מיני תקוות עם בחורה שצעירה ממנה בשלושים שנה, הגר. היא בחורה מאד בודדה, שיש לה קול פנימי קדחתני שלה, שעשוי להתפרש בכל מיני מובנים".

זאת ענת לוין, עם לב גדול ולב קטן

פוינטליזם מילולי

הקוראת ממשיכה לקרוא, ובלי שהיא מתכוננת היא קצת פחות כועסת על אסיה וקצת יותר דואגת לה, ובינתיים היא נהנית מהסגנון הייחודי, משהו בין פרוזה לשירה, שכמו ציור בסגנון הפוינטליזם, כל נקודה היא לעצמה, אבל ביחד יוצרת דיוקן עשיר בפרטים, שאי אפשר היה להגיע לאיכות שלו בשימוש בלשון הנקייה שמאפיינת את הפרוזה הישראלית הרווחת.

"זה הטריד אותך, המעבר בין פרוזה לשירה? ראיתי שיש כאלו שהתרגזו עלייך"

"כשסופרים מנסים לכתוב שירה, אז משוררים נורא מתרגזים. בצד השני, משוררים שכותבים פרוזה נורא מרגיזים סופרים ומבקרי ספרות. כשאתה משורר וכתבת ספר פרוזה, אתה מת לשמוע שחצית את הנהר. אני לא יודעת אם חציתי, אולי אני עדיין שטה איפושהו. צריך גם לקחת בחשבון שבספרות הישראלית, ה-top models, גם שלי, הם גברים – נגיד, יהושע קנז, ישעיהו קורן – שהספרות שלהם מתאפיינת בשפה נקיה, לא מתפייטת, בדיוק ובריחוק, המשפטים שלהם מדויקים וישרים כמו חיצים. אני מביטה בהם בהערכה אבל השפה שלי אחרת, אולי בגלל שאני אישה, או בגלל שאני משוררת. אני בהחלט חושבת שישנה הפרדה בין שירה לפרוזה, אלו באמת שתי גדות אבל הספרות שאני אוהבת – כמו למשל הספרים של קארסון מקאלרס – נעה בין העולמות. היא כותבת פרוזה אבל היא משוררת באיזשהו אופן. וזה מה שעומד כנר לרגליי.
אני באמת לא באתי מהפרוזה וזה היה תהליך ניסיוני, התחלתי עם השפה והעלילה הגיעה יותר מאוחר. במובן הזה, אני כמו אסיה, מתעניינת במיקרו, בתמונה, בסצנה, בשפה, הרבה יותר מאשר בעלילה. אז אולי המתרגזים גם צודקים. וזה בסדר. אני אוהבת ביקורת, זה מעניין אותי לראות איך הספר נפתח מחדש אצל כל אחד. ובאמת, מבחינת ההתפתחות שלי, התחלתי עם שירה, בהתחלה כתבתי שירים נורא קצרים והיו בהם הרבה סוגריים. ככה הייתי מקטינה את עצמי, לא נותנת לעצמי מקום. עכשיו, השירים שלי יותר ארוכים. אני נותנת לעצמי. וככה הגעתי גם לפרוזה. בסופו של דבר, אני רוצה לכתוב משפט אחד שלא ייגמר. חמש שנים אני אכתוב עד שייגמר. הניסיון שלי לעבור לפרוזה, מבחינתי, זה דבר ענק, זה הר".

כך אני מדמיינת את אסיה, דמות של מודליאני

ואז מגיע הרגע

ואז מגיע הרגע שהופך את הספר מספר שכתוב יפה על דמות קצת בעייתית ועם מעט מאד עלילה לספר מופלא. פתאום, משום מקום, בלי כל הכנה מוקדמת, אסיה מקבלת לידיה תינוק. התינוק הזה מוציא את אסיה סופסוף מהכוך הקטן שבו היא יושבת ומהפוליטיקה המשרדית הקטנונית והבלתי נסבלת, ומעביר אותה, ביחד עם הקוראת, גבוה גבוה אל עולמות הפנטזיה, שבהן אפשר להתייחס לאיזה אלמנט של המציאות שאליו רוצים להתייחס, ואפשר לנשום, להרחיב את כלוב הנשימה, ולהזדהות עם אסיה לחלוטין, כי כל אימא יודעת שתינוק תמיד מגיע בלי הכנה מוקדמת ותמיד לוקח אתו את האימא שלו לעולמות לא-אמיתיים.
ואסיה עפה, היא מוכנה לעשות הכל למען התינוק הזה, והיא באמת עושה ככל יכולתה עבורו, מלבד לתת לו שם, כולל לעבור לעיר חסרת שם ואל בדרום, כולל להתחבר עם זונה, כולל לחזור למרכז, כולל לבזבז את כל חסכונותיה, וכל זה תוך חיפוש בארונות המטבח הריקים מדברי מזון עבור תינוקות.

למה דווקא אימהות היא שגאלה את אסיה?

"זה בא מתוך תהליך רגשי שעברתי בחיי הפרטיים. הייתי בסוג של בור והייתי צריכה להוציא את עצמי ממנו. רציתי ילד והחלטתי שאני אכתוב ילד בשבילה. לא היה לי מושג מה זה ילד אמיתי, אבל כתבתי. אני חושבת, וגם כתבתי על זה בספר, שהאימהות היא כמו גן סגור; יש גן שיש מפתח אליו ורק לאימהות יש את המפתח. ככה הרגשתי שנים, שאני בחוץ. בספר היא בחוץ והיא נורא רוצה להיכנס לגן. היא נורא רוצה להיות אימא של הילד הזה שנתנו לה, אבל היא גם בחשש גדול מפני האימהות. היא כל הזמן אומרת: אולי אם הייתה לך הזדמנות היית בוחר אימא אחרת, אבל אני הייתי בוחרת אותך". עכשיו, כשאני אימא, אני יכולה לומר שהאימהות לא גואלת אותך אבל היא כן נותנת לך הזדמנות שנייה. וזה מה שרציתי לתת לאסיה בספר.

האם היא מצליחה? הספר לא נותן לכך תשובה, אבל כל אימא יודעת שבאימהות לא מקבלים תשובות, אין הצלחה ואין כישלון. בינתיים כדאי לקרוא ספרים כמו "הארכיברית", להתהפנט אל תוך העולם החליפי שמצוייר בהם בדייקנות כה רבה, ולנחות על הקרקע רק בסוף, עם מיכל חמצן מלא.

אנחנו בעד חנויות עצמאיות. לרכישת הספר בחנות המגדלור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *