מאישה לשועלה

מאישה לשועלה של דיויד גארנט אמנם מגרה את הדמיון עם אווירה מוזרה וסצנות סוריאליסטיות, אבל בסופו של דבר מספק חוויה בנאלית למדי

מתי בפעם האחרונה נתקלת במשהו מוזר? אבל מוזר באמת. אני לא מדבר על הפעם ההיא שהממיר של yes כבה לפתע בלי סיבה, או על ההתנהגות של האיש השיכור ברכבת התחתית. אני מתכוון לאדם או תופעה מוזרים באמת, כאלה שחורגים מהידע וההבנה שלנו לגבי העולם, ואנחנו פשוט לא מצליחים להסביר אותם. זה לא קורה הרבה. גם יצירות אמנות – סרטים וספרים בעיקר – אינן מצליחות להיות מוזרות באמת. אנחנו עובדים כל החיים לקרוא, לתרגם, לנתח, להבין, עד שגם כשאנחנו נתקלים ביצירה מוזרה באמת, אנחנו מגייסים אותה לטובת הבנה רציונלית ככל האפשר.

מאישה לשועלה של דיויד גארנט הוא ספר שמתאר סיטואציה מוזרה. הספר שפורסם באנגליה בשנת 1922 ותורגם כעת לעברית לראשונה, מספר על הזוג סילביה וריצ'רד טֶבּריק; השניים הולכים להם ביער ביום בהיר אחד, וסילביה – לא תאמינו – הופכת לשועלה. שועלה קטנה ומתוקה, עם מבט בדיוק כמו של סילביה. ריצ'רד מיד מבין מה קרה ובלי לשאול יותר מדי שאלות, מנסה להתרגל לשגרת הנישואין החדשה והבעייתית שלהם.

זה לא הספר הראשון שמתאר טרנספורמציה ללא כל סיבה נראית לעין. כמובן שמיד שקופץ לראש 'הגלגול' של קפקא מ-1915, שמספר על גרגור סמסא האומלל שמתעורר בוקר אחד והנה הוא מקק ענק ממדים. ספר שנכתב בדיוק מאה שנה מאוחר יותר הוא 'Blackass' הנפלא של איגוני בארט, שמספר על פוּרוֹ, בחור ניגרי, שמתעורר יום בהיר אחד בתור אדם לבן – עם תחת שחור. גם לטד יוז, איטלו קאלווינו והאחים אנדרסן יש סיפורים על בני אדם שהופכים ליצורים אחרים – ברבורים, תפלצות, מוטציות ומה לא.

הספרים האלה מבקשים לעיתים קרובות לומר דבר מה על האבסורד הקיומי, על חוסר האונים של האדם מול מציאות חייו ומול התשוקות שלו. גם מאישה לשועלה מצביע על משבר שכזה; סילביה עוברת שינוי משמעותי מול בעלה. ושינוי גדול, כפי שכל מי שנמצא בזוגיות ודאי יודע, הוא מתכון למשבר בזוגיות. גם אם מדובר בשינוי שנכפה על הזוג וגם אם מדובר בבחירה, בן הזוג השני צריך להתמודד עם השינוי הזה.

למה דווקא שועלה? יש הרבה פרשנויות לבחירה הזאת, חלקן מוזכרות באחרית הדבר של הספר, אך אף אחת מהן אינה מניחה את הדעת. בסופו של יום, לדעתי מדובר בסיבה פרוזאית למדי – זה פשוט רעיון נחמד. המחשבה על אישה שהופכת לשועלה מצליחה להצית את התיאבון הספרותי ולעורר חשק לקרוא את הסיפור המשונה הזה. גארנט לוקח את הרעיון הזה ומנסה להפוך אותו למוזר יותר, למטורלל יותר, כשהוא מייצר שלל סיטואציות סוריאליסטיות: שועלה נשואה לגבר, שועלה לובשת שמלה, שועלה משחקת קלפים, שועלה מקבלת פרחים.

אבל למרבה הצער, גארנט אינו הולך עם הרעיון שלו עד הסוף. במקום להתמסר לטרנספורמציה החייתית וליצור דלדול תודעתי של אדם לחיית פרא, הוא מבצע בספר מעבר מוכר ובנאלי למדי, מנקודת מבטו המוגבלת של מי שנותר אנושי. הכתיבה המהנה והבהירה של גארנט (בתרגום מצוין של יותם בנשלום) נותרת כפי שהיא לאורך כל הספר, ואינה מנסה להתאים את עצמה ליישות החייתית החדשה שהצטרפה לספר. יישות שנדמה שהמספר אינו טורח להבין ולייצג, אלא פשוט מותיר אותה בתפקידה הראשוני – שועלה. במקום שהספר יקרוס ויתפזר מול המשבר שהוא מתאר, הוא נותר סטטי מולו, ורק מספר עליו, בתקווה שהפער בין הטון הישיר לבין הסיטואציה המוזרה יהיה גדול מספיק עד כדי אבסורד. ובכן, הוא לא.

גם דמותו של ריצ'רד נותרת סטטית. לאורך כל הספר ברור שהוא רוצה שסילביה תחזור להיות כפי שהייתה קודם, אבל בשום שלב הוא לא מנסה לאתר בתוכו מידה של חייתיות, מידה של אפשרות לתקשר עם אשתו במצבה החדש. מערכת היחסים ביניהם נותרת חד צדדית מכיוון שהיא אינה מבקשת להבין את תודעתה של סילביה, שועלית ככל שתהיה, אלא פשוט רואה אותה בתור בעיה. על אף שהיה מעניין לראות איזון עדין או יחסי גומלין בין השניים, במובן מסוים מדובר בייצוג מציאותי להכאיב של היחסים של הזוג; אחד מבני הזוג נותר באותו מקום, וכועס על השנייה בזמן שהיא במקום חדש.

אבל אז אנחנו חוזרים לשאלה הראשונית – למה דווקא שועלה? הרי כדי לייצג משבר ביחסים, סילביה לא היתה חייבת להפוך לבעל חיים; היא היתה יכולה להיות פתאום עיוורת או חירשת, או להפוך לגבר, או לשנות את צבע עורהּ. החייתיות היא רק כלי. מכיוון שמאישה לשועלה שקוע כל-כך באלגוריה שלו, הוא מתקשה לספק חוויה ספרותית מפתיעה, חדשנית או מוזרה. על אף הציטוט הבומבסטי על הכריכה ("'מאישה לשועלה' היא הנובלה המדהימה והמעולה ביותר שקראתי זה זמן רב" של ה"ג ולס. כבר כתבתי מה דעתי על ציטוטים מעין אלה), הוא אינו מצליח לא להדהים ואפילו לא להפתיע את הקורא. הוא נותר רעיון חמוד וכתוב היטב, שאינו ממשיך הלאה מעבר למסר המעניין שלו.

ולסיום הערה קטנה מאלעד המורה ללשון: טעויות כתיב ותחביר יש בכל ספר שאני קורא בעברית. על אף שזה מאכזב ומציק, זה נסלח ברוב המקרים. אבל כששמו הפרטי של הסופר מופיע בספר בשלוש (!) צורות איות שונות – זה כבר מרגיז למדי.  

מאישה לשועלה – דיויד גארנט, הוצאת תשע נשמות 2017 (מאנגלית: יותם בנשלום)

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *