קום קרא

יש הרבה סיבות לא לקרוא את קום קרא, ספרו האחרון של שמעון אדף, אבל מי שיצליח להתגבר על הקשיים יזכה ברומן מונומנטלי ומעורר אמון – בספרות הישראלית, ובכלל

קום קרא היה מונח אצלי על המדף במשך כמה חודשים. לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו. ספר בלש באורך 600 עמודים, ועוד השלישי בטרילוגיה שלא קראתי? תודה רבה, אני חושב שאקרא עוד ספרון של 150 עמודים שאסיים ביום וחצי של קריאה לא מאומצת. בעידן שבו ספרים הולכים ומצטמקים, שכל סיפור קצר או מאמר זוכה לכריכה ולברקוד משלו, מעשה כמו של אדף נראה כמעט רדיקלי. ומה לי ולזה. ובכל זאת, משהו ניקר בי, אותת לי: קום, קרא.

אבל הנס נעשה, קפיצת הדרך מתרחשת משום מה, את זה ספרות לא תופסת לעתים מזומנות מדי, פתאום המרחב מתקמט, נדחס לקרום שהתודעה מבקעת, אנחנו נולדים אל מחוזות החפץ, לא מגיעים אליהם. (עמ' 204)

שמעון אדף, יגידו רבים, הוא גאון. נביא כמעט. שמו נהגה בחרדת קודש במסדרונות המדומיינים של זירת הספרות המקומית. קהילת מעריציו האדוקה מוכנה להישבע בשם כל מילה שכתב. חרדת הקודש הזאת, על אף שאינה בלתי-מוצדקת, עושה לספריו של אדף שירות רע בדרך-כלל. כי כשמתייחסים ליצירה בחרדת קודש, נזהרים שלא להתלכלך בה, שלא להתפלש בקרביה, שלא לחיות בתוכה. וקום קרא, הוא ספר שמזמין להשתחרר מכבלי הביקורת הספרותית, מנקודת המתבונן הזהיר, ולבקר בעיירה.

ובכל זאת, מדובר במשימה לא פשוטה.

העיירה בספר היא שדרות. אבל היא לא שדרות אחת, לא רק השדרות שאנחנו מכירים, היא עשרות עיירות אחרות באזור הלימינלי הזה שנפטר כלאחר יד במילה העמומה 'פריפריה'. שדרות של אדף היא לא רק עיירה בישראל, לא רק עיירה בכדור הארץ. הוא כותב שדרות שמצד אחד היא הכי קרובה וממוקמת ואמיתית וחיה, אבל מצד שני כמעט חייזרית, רחוקה ובלתי מושגת.

יצאתי החוצה. שמש אייר המעריבה בקשי עלי. בקשו עלי אזדרכות בדבשכן עם ערב, נוטפות עסיס. חשבתי על התַנָאים האובדים, שהשביעו את גרמי השמים ואיתני הטבע להושיעם, לדבר בשמם. הייתי מתחנן בפני שדרות, על עיקולי הרחובות הרסוקים וחזיתות הבלוקים המושפרצים, היי לי לפה. על המרכז המסחרי הואצלה בהירות בהולה, של התאיידות האור. על הקירות ריסס מישהו, כל הקופים למצוץ. הציווי ביעבע בין תמסורות החשמלחומר. אני קוף, עכשיו, למצוץ מה. (עמ' 339)

קצוֹת הישראליות
מוכרי ספרים אוהבים לכנות ספרים ישראלים בשם התואר 'ישראלי'. לפעמים הם אפילו משתמשים בצירוף המשונה – 'מאוד ישראלי'. איך אפשר להיות מאוד ישראלי? או שאתה ישראלי או שלא. זה כמו להיות מאוד בהריון. ובכלל, מה הופך ספר לישראלי? האם הישראליות של הספר טמונה בשפה, בעברית שלו, או שאולי היא חייבת להיות משוקעת בחוויה הישראלית, בהוויה הישראלית? במובן הזה, רבים יגידו, ספריו של אדף אינם 'ישראליים' בכלל. הם מסיירים בממדים דמיוניים, עולמות מקבילים, תאוריות, מיתולוגיות ושלל אזורים שרוב הקוראים העבריים אינם מצויים בהם כלל. ובכל זאת, קום קרא כומס בתוכו כל שלב בחיים בישראל, ילדוּת, צבא, מין, אהבה ומוות, מחזור השנה היהודי, עבר הווה ועתיד. הישראליות שאדף פוסע בה היא ישראליות-שוליים, מזרחית, דתית, רוסית, פריפריאלית.

כן, יש בספר גם ממד של בריחה, של ריחוק, אבל בדומה ל'דולי סיטי' של אורלי קסטל בלום, חוויית האסקפיזם של קום קרא היא מתעתעת – רק כשאנחנו מגיעים לסוף אנחנו מבינים שלא ברחנו לשום מקום, אנחנו עדיין כאן, מביטים בבלבול ימינה ושמאלה. הזעקה הפוליטית של הספר נשמעת רוב הזמן מרחוק כמו מבעד לקו טלפון משובש, אבל מהדהדת הרבה אחרי שמסיימים לקרוא את הספר.

מחלון משרד התחזוקה חזיתי בארץ, שהיא פרושה לפנַי ויפה. פריכות האוויר כמו צליל בדולחי. וכמה עצים ענפים, אגנים לניקוז אור, והם בוערים בו, ענבר וירוקת. הניחוח הלוטפני של חורף מחושמל, קרוב. ואני בארץ ישראל, והעיניים המסתכלות אינן שלי, הן מושאלות לדורות שקדמו לי, שנדרכים מתוך הדם. כל פיסה של זיכרון, כל שביב של משאלת לב, נחים בשלמות על מציאות הדברים, שיפולי הכורכר, האדמה הגרגירית, ששמותיה הם זעזועים הממתינים לזיהוי, ששמותיה הם נפצים של מוכרות. (עמ' 137)

וזו לא רק הישראליות שהספר מהלך בקצותיה. אדף אוהב את מרחבי הבין לבין. הוא משוטט בין ממדים שונים, בין בדיה למציאות, בין שפת קודש לשפת חול, בין ילדות לבגרות, בין פואטיקה נשגבת לבין התהומות הרגשיים האנושיים המטונפים ביותר. בקום קרא נמתחים אינסוף מסלולים וכיוונים, אבל הנתיב המרכזי שאנו הולכים בו הוא קו של גבול שמתרחב ונפרש על פני שש מאות עמודים, מתממש בכל ממד אפשרי; בזמן, בזהויות ובז'אנר הספרותי עצמו.

אני, כלומר, אני, אומר, כאילו נואש השלד מלתמוך בגוף, בזמן הערום בו, כל תא נושא בפנימו, בדחיסות, את תולדות התאים שהחליף, ואת העתידים הצפויים לו, באים לאוויר העולם ומסתלקים ממנו כמעט באותה עת, והרפי העין המפרידים ביניהם, חלקיקי יסוד שמסתם הצבורה בכוחה לפורר את הרקמות, את הסידן וסיבי הקולגן. אבל איך יכולתי אני נחום להבחין כלל במשהו במעבר מהאור הגדול לחשֵכה החלקית. מובן שלא הייתי מסוגל. (עמ' 23)

הגבוליות הזאת חדורה בDNA של הספר. היא פועמת בכל עמוד, שוכנת בכל אות ותו בספר. אבל הסגולה שלה היא לא רק במילה הכתובה, אלא גם במילה הנקראת, ובקורא עצמו שאין לו אפשרות אלא להידבק במטען הגנטי של הספר, ולהתפרק יחד איתו, להפריד את עצמו מעצמו, את הזהויות השונות שהוא עוטה עליו, את הידע שלו ואת הרגש. אדף מפרק את הנוכחות והזהות עד לרמת התאים, עד להנחות היסוד הבסיסיות לגבי מי מדבר עכשיו מתוך פיו של גיבור הספר ומי מביט מתוך העיניים שלי, הקורא.

(אני, כלומר, אני, פתאום יש לי ספקות. יש לי ספקות שהסיפור הזה אינו בדוי לחלוטין, שהוא מוצק לא פחות מההתנסות שלי. איזה זיכרון עמום, משהו דומה פקד אותי. אבל בטרם אני אוחז אותו הוא גז, ושוב אני, כלומר, אני, ערפילי, נלכד בסיפור בעוד הוא עובר דרכי.)  עמ' 275

חוויית הקריאה בספר אינה פשוטה. התקשיתי לצלוח את שמונים העמודים הראשונים. לא בגלל שהם היו לא-מעניינים, אלא מפני שהיו קרובים לי מדי, מבהילים במוכּרותם. שהרי זיכרונות ילדות הם כמעט בלתי אפשריים, לא ייאמנו, לא ייתכנו באכזריותם. מרגרט אטווד כותבת ב'עין החתול': "ילדוֹת נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי" (בתרגום יעל אכמון).

לאדף יכולת נדירה להצליח לדמות ילד או ילדה באופן אנושי, מדויק ומצמית. אני תמיד מאמין לדמויות הילדים שלו. ברבים מספריו הגיבור הוא ילד או ילדה, ובכולם הוא מצליח לא ליפול למלכודות הרגילות, להתיילדות-היתר בטעם הסוכר השרוף, או ל'האנשה' של הילדים לדמויות כמו-מבוגרים קטנות, שמשעשעות כל פעם בחוכמתן הפשוטה-אך-מורכבת. בתוך כל ילד שכותב אדף מקופל גרעין של אמת, של ילדוּת, של כאב שאליו מצליח אדף לגשת שוב ושוב בספריו, אינני יודע כיצד. 

באותו אחר צהריים בחופש הגדול השארתי את אחיותי לכרכר סביב אבינו ולדאוג למחסורו. שוטטתי בלי שיטה או תכלית. גופי ציית לחוק אחד, מציאת אזורים מוצלים. נעתי מכתם צל אחד למשנהו עם עיקול הרחוב, הידלדלות הבתים או נקיעת זווית השמש. זכור לי בטשטוש כובד האור, אף שהיום נטה לערוב, מין לחץ של קרינה על גבי, עומס שהמפרקת לא יכולה לעמוד בו. לא היה מוקד לזוהר המזהיר. הוא לא נפרט לאלומות, אלא שרה בכול. רק בצללים היתה הפוגה קצרה ממנו. לא, בשילוב של תנועה וצל. המרכז המסחרי היה ריק. החנויות המרופטות גדלו לכדי מצודות של חושך. ביצורי בטון הפרידו בין אפלת הפנים ומכבש הבוהַק מהחוץ. (עמ' 47)

תעלומת התעלומה
והנה כתבתי גיליון דיגיטלי גדוש, והוא כבר מתקרב לסיומו, ועדיין לא נאמרה מילה אחת על הסיפור, על העלילה. ואיך ניתן לכתוב על רומן בלשי מבלי לדבר על העלילה, על התעלומה שניצבת במרכזו? אולי בגלל שפתרון התעלומה אינו הכרחי לקריאת הספר. ואולי מפני שמהות התעלומה היא תעלומה בפני עצמה.

חשבתי, טוב עשיתי שפרשתי מהמאבק להניח  משפט לצד משפט, לשרות בהתפוררות המתעצמת עם כל נקודה שהקלדתי, עם כל רווח שריווחתי עד המשפט הבא, השרייה בתשוקה של הכתוב להתפרד ליסודותיו, לעפר הזה שכל פעולותיו מותקנות ממנו. חשבתי, הרי בכל מעשה של כתיבה עולה השאלה מדוע הסיפור הזה, הרגעים ההם, המילים הללו. (עמ' 420)

אדף מצהיר בסוף הספר כי מדובר ברומן אנטי-בלשי. אבל הוא לא רק זה, הוא גם אנטי-רומן. כי התעלומה המרכזית של הספר היא לא  'מי עשה זאת?' או אפילו 'מה בכלל נעשה?'. קום קרא שואל האם הוא עצמו יכול בכלל להתקיים, האם הספרות יכולה להתקיים עדיין.

יש בי דחף לספר את הסיפור של עצמי, ואיני תופס את מקורו. אולי הוא תולדה שלו. אני מקווה שהוא לא רק שלי, הסיפור. הרי כל סיפור המתיימר לעמוד ברשות עצמו משועבד תמיד לעוד סיפור, שמעצם נגיעות הרפאים שלו, ההתעקשות להתגלות בצמתים בלתי הלומים, הילכדותו הפתאומית בעין חיצונית, הוא נעשה עמוק ומסתורי. אבל לא בעבור אלה החיים אותו, גם הם נרדפים על ידי סיפור נוסף. (עמ' 376)

הדחף הזה עומד בבסיס קום קרא. כל סיפור בספר נרדף על ידי סיפור אחר, רודף סיפור שעדיין לא סופר, ושאולי לא יסופר, ממש עד העמוד האחרון. אדף מעקם את חלל התהודה של העברית, ובתוך זאת, לצד הטלת ספק בלתי פוסקת בז'אנר הרומן ובמעשה הספרותי בכלל, הדהרה הסיפורית שלו – המוזרה, הנרגשת, השמחה, המופרעת – היא כל-כולה הבעת תקווה ואמון בספרות העברית, ובספרות בכלל.

הכול היה נכון, כל מה שהאמנתי באשר לכתיבה, צדקתי, עלי לכתוב, לכתוב, לא את השטויות של ספרות הבלש, אלא את החיים, את נימי נימיהם, לא שלי, של אחרים, ההתמסרות הצלולה לרגעים שבהם הכתיבה נעשית עצמה, ואינה זקוקה לי, ליד מכוונת, למוח העמל על טוויית הפרטים, הלשון מאליה זורמת. הידיעה הנהירה שבכל פיסת חיים, כאשר היא נבחנת בקפידה מספקת, ניתן לאתר את עקרונות הניסיון האנושי, את מגבלותיו וגחמותיו, שבשעה שלא נוכל להתבונן מן החוץ בחיינו שלנו, לא מן הנמנע שנוכל לעשות כן באשר לחיים של אחרים, כל זה בגדר האפשר, בהישג יד, תמיד היה, כל שהיה עלי הוא לכפוף את צווארי קמעה, להתבונן בקיים מנקודה שונה. (עמ' 438)

יש הרבה סיבות לא לקרוא את קום קרא. זהו רומן תובעני, ארוך, כבד, השלישי בטרילוגיה. אבל מי שיצליח להתגבר על הקשיים יזכה ברומן מונומנטלי, הישג ספרותי מושלם שאוצר בתוכו כל נים ונים של החיים בישראל, ומעורר תקווה ואמון בספרות הישראלית, ובכלל. אני מפציר בכן ובכם: קומו, קראו.

קום קרא – שמעון אדף, הוצאת דביר, 2017 | 608 עמודים

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *