שיר ענוג

מטפלות ושמרטפיות הן מקור פורה לסיפורי אימה. ניתן לראות זאת ביצירות רבות בספרות וגם בקולנוע. בסרט "הדלת פתוחה" (Don't Bother To Knock) משנת 1952, משחקת מרילין מונרו את נל פורבס, אומנת שמתחילה לטפל בבתם היחידה של זוג הורים צעירים ולחוצים. הם אמנם מתקשים להכניס אישה זרה לבית שלהם, אבל נל כל-כך בלונדינית וכל-כך יפה ועדינה, שבסופו של דבר הם מתרצים. כמובן שמתברר שנל היא חולת נפש, ושכל מה שהיא רוצה לעשות זה להרוג את הילדה האומללה שלהם. גם ב"היד שמנענעת את העריסה" המבעית מ1992 מגיעה לבית משפחת ברטל בחורה בלונדינית ויפה שהופכת לסיוט הנורא ביותר שלהם.

הסרטים האלה משחקים על האימה העצומה שכרוכה בלהכניס אדם זר לבית שיטפל בילדים, על חוסר הידיעה וחוסר האונים לגבי מה שקורה בבית בזמן שאנחנו בעבודה, אכולי אשמה.

שיר ענוג, רב-המכר עטור השבחים והפרסים של לֵילָה סְלימאני, משחק בדיוק על הדבר הזה, רק שהוא מתחיל מהסוף; במקום לבנות את המתח וחוסר הוודאות – הספר נפתח בסיוט של כל הורה: האומנת רצחה את שני הילדים.

בעידן שבו מצלמים לסדרות כמה סופים במקביל כדי למנוע ספוילרים, ספר שמוותר על המתח ומגלה מראש איך הוא נגמר, חייב לספק לנו סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו. המתח שהוא עובד עליו הוא לא השאלה הקלאסית 'איך זה עומד להיגמר', אלא 'איך הגענו למצב הזה?'. ובאמת, שיר ענוג חוזר אחורה ומנסה להסביר איך קרה האסון הזה – איך מטפלת יפה, עדינה, מסורה ומוכשרת הפכה לרוצחת מופרעת ואלימה. זה המבחן של הספר- האם הוא מצליח לשרטט פרופיל של דמות אלימה ומורכבת שבאמת מסוגלת לעשות את המעשה הנתעב. אם בספוילרים עסקינן, הרשו לי לעשות לכם ספוילר קטן: שיר ענוג נכשל במבחן הזה. למעשה, הוא נכשל כמעט בכל מבחן שניצב בפניו.

העלילה מספרת על לואיז, אשה לא משכילה מפרברי פריז, שמגיעה לעבוד בבית משפחת מאסֶה בפריז כאומנת לשני הילדים, מילָה ואדם. העלילה, שכאמור אנחנו יודעים מראש כיצד היא נגמרת, עוקבת אחרי הקשר שבין לואיז למשפחה, שמתחיל כסיפור הצלחה ומהר מאד הופך למערכת יחסים תלותית והרסנית. מרים, אם המשפחה, היא מרוקאית. כשהיא הולכת לסוכנות של האומנות, בעלת המקום מדברת אליה בחוסר סבלנות כי היא בטוחה שהיא מחפשת עבודה כאומנת. הבחירה לייצג את לואיז כלבנה מייצרת היפוך יחסי כוחות, ונעשית בצורה עדינה ומרומזת רוב הזמן.

הבעיה המרכזית של שיר ענוג היא כתיבתו המרושלת. הדמויות בספר עוברות תהליכים מהירים באופן כמעט מעלה גיחוך. מרים, אם המשפחה, הופכת בשתי פסקאות מאמא מתפקדת ואשה עם חיי חברה פעילים, לאשה בודדה, חסרת שליטה וכבוד עצמי, שגונבת גרביים ותמרוקים כשהשיער שלה פרוע לחלוטין (בפריז!), וכל זה רק בעמוד 14. הרשלנות בבניית דמותה של לואיז היא חמורה הרבה יותר. אולי מתוך ניסיון לייצג דמות מאנית דפרסיבית, לואיז עוברת בין הקטבים של מלאכית ומפלצת כל הזמן. כשהיא מפציעה לביתם של משפחת מאסֶה, היא עושה רושם של פיה טובה שכמו מרי פופינס הפכה ברגע אחד את הבית לגן עדן משפחתי עם "כוחה המופלא" שמסתתר מאחורי החזות השברירית שלה. "נראה שיש לה כוחות כישוף אם היא הצליחה להפוך את הדירה הצרה והמחניקה הזאת לאי שלווה ורוגע. לואיז דחפה את הקירות. היא העמיקה את הארונות והרחיבה את המגירות. היא הכניסה אור לבית […] לואיז מעוררת ומשביעה את פנטזיית המשפחה האידיאלית שמרים מתביישת לטפח." אבל אחרי חמישה עשר עמודים כבר מתפרצים ממנה התקפי זעם ואכזריות לא ברורים, בקיצוניות בלתי מוסברת ובלתי נסבלת. רגע אחד היא הבשלנית הטובה ביותר בכל פריז, ורגע אחרי זה, בעקבות מריבה עם בני הזוג מאסֶה, "היא מתחילה שוב לבשל, היא, שמאכליה נעשו בשבועות האחרונים כמעט בלתי אכילים". מצב הרוח שלה מתחלף ברגע, ומשפטים כמו "ימים של דכדוך מחליפים את האופוריה" מופיעים בספר באופן תדיר. האלימות של לואיז אינה מבעבעת מתחת לפני השטח, אלא פשוט נמצאת שם, ומתפרצת מדי פעם כמו במין טורט לא ברור. 

גם מערכות היחסים בין לואיז לילדים נבנות באופן חפוז ולא אמין. מילָה, הבת הבכורה של המשפחה עוברת סדרת חינוך בעמוד אחד. בפסקה אחת הילדה מתוארת כמפלצת קטנה וערמומית שגוררת רגליים, פורצת בצווחות רמות בפומבי בכוונה, גונבת פטל (אולי למדה מאמא שלה בעמ' 14?), מתחבאת ובורחת ללואיז. אבל לואיז-פופינס פותרת את הבעיה בקלות, שהרי ידוע כמה קל לחנך ילדים: "טיפין-טיפין מאלפת לואיז את הילדה. יום אחרי יום היא ממציאה לה סיפורים שגיבוריהם תמיד אותן דמויות. יתומים, ילדות קטנות שטעו בדרך, נסיכות כלואות […] הילדה שותקת. היא נצמדת אליה, קשובה ודרוכה." זהו, נפתרה הבעיה, הילדה מחונכת. איך אומרים: #קל.

הכתיבה המרושלת של סלימאני לרגעים מגוחכת ממש כשהיא מנסה לתאר את העולם הרגשי של הדמויות. הדמויות בשיר ענוג מרגישות הרבה דברים; הן כועסות, מקנאות, מפחדות, נמשכות, אבל איך אני יודע את זה? כי סלימאני אומרת לי, שוב ושוב. במקום להראות מה הן מרגישות, היא פשוט אומרת את זה, בצורה מיושנת וארכאית שבאמת גרמה לי להתקפל במבוכה. "מין חשק מתעורר בה. לראשונה זה זמן רב, היא מרגישה תשוקה חסרת תכלית, פוחזת, אנוכית", או "הזעם של בעלה הילך עליה אימים אבל היה עליה להודות שלפעמים זה הדליק אותה", או "הבדידות פעלה עליה כמו סם, והיא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להתגבר עליו", וגם "לבה התקשח. השנים כיסו אותו בקליפה עבה וקרה והיא בקושי שומעת את פעימותיו. יתרה מזאת, דבר לא מצליח לרגש אותה. עליה להודות ששכחה איך אוהבים." ותאמינו לי שאני יכול להמשיך.

ועכשיו, אני רוצה להגיד מילה על מוות של ילדים בספרים ובסרטים. ילדים מתים זו זוועה, זוועה איומה ונוראית שקשה לעמוד בה. אם מחליטים לייצג את הזוועה הזאת, חייבת להיות לזה הצדקה כלשהי מעבר לזעזוע עצמו – ההשלכות של המוות הזה על המשפחה או ההתמודדות שלהם איתו. זה ייצוג שיש בו אחריות מסוימת. דוגמה טובה לסרט שמתמודד עם זה בצורה רגישה וחכמה היא "מנצ'סטר ליד הים" (ושוב, סלחו לי על הספוילר). האסון שפקד את גיבורי הסרט הוא לא רק בעיטה בבטן של הצופה, אלא בסיס לסיפור על התפרקות של משפחה והתמודדות עם הנורא מכל.

שיר ענוג עושה בדיוק את ההיפך. סלימאני מנצלת הפחד של כל הורה מלהכניס אדם זר לבית, ומתפלשת באסון הנורא של משפחת מאסֶה מבלי להצליח לומר עליו ולו דבר אחד. הכוח של הספר הוא בעונג המציצני והפרוורטי של צפייה בטרגדיה והצקצוק מולה, ואולי בגלל זה הוא קולח לקריאה למרות כל מגרעותיו. במובן הזה, הספר מעלה שאלה חשובה לגבי ספרות; מה אנחנו מצפים מהספרים שלנו? האם אנחנו רוצים שהם יבדרו אותנו, יזעזעו אותנו ויפעילו אותנו, או שאולי גם יצליחו לומר דבר מה על החיים, על אנשים? מי שמחפש זעזוע קל וזמין ודאי ייהנה משיר ענוג. אני מצפה ליותר מהספרים שאני קורא.

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני, הוצאת מודן, 2017 | 175 עמודים

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *