ילד חולות | ס. יזהר + ס. שהם

הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני חושבת על ס. יזהר הוא זה:

צַלהָבים, מילה שאני לא עד הסוף בטוחה בפירוש שלה וכריכה של ספר; דרמטית מאד, שמבטיחה סערות נפש גדולות, אבל שאף פעם לא הצלחתי לצלוח עד הסוף. ס. יזהר הוא בשבילי הקלסיקה הישראלית שוויתרתי עליה. אני לא אומרת את זה בקלות דעת או בגאווה של בורים. אני מכירה בערכה, אבל אני לא הצלחתי. אני בטוחה שיש קלאסיקות כאלה בחייו של כל אוהב ספרים.

ולכן, התפעמתי לראות את הספר האחרון של שהם סמיט, סופרת שאהובה עליי מאד עוד מימי "מי שתה לי?", שנקרא "ילד חולות | שישה סיפורים בעקבות ס. יזהר", שהוא בעצם ספר של ס. יזהר לילדים בני 9-15, ובו שישה סיפורים מתוך דברים שכתב יזהר לקוראים בוגרים (למעט הסיפורים "רחיצה בבריכה" ו"נשכח" שהגדירם "לנעורים"), וכן ביוגרפיה קצרה של הסופר עצמו, שכתבו ניצה בן ארי (שגם כתבה את הביוגרפיה היחידה של ס. יזהר למבוגרים) וישראל סמילנסקי. אבל איך זה יכול להיות? מי מגיש את ס. יזהר לילדים ועוד מקווה לצאת בחיים?

מה חשבת לעצמך, אני שואלת את סמיט.
"רציתי להעניק לקורא דבר קטן יפה, דבר שיפה בעיניי וטלטל אותי ומילא אותי צער על כך שלא נחשפתי לדבר מה ממנו או כמותו בילדות. חשבתי לעצמי…היו בי שתיים שחשבו לעצמן. האחת כיילה את עצמה ליופי היזהרי ולמוזיקה היזהרית, והשנייה ניסתה לקרוא כל משפט בעיניים של ילד ודרך סבלנות של ילד. הראשונה לא חדלה להתאבל על היופי שלא יגיע אל הקורא והשנייה ניחמה עצמה שכל כתיבה כרוכה בסלקציה. למרבה ההפתעה, השתיים האלה לא התכתשו. התקיימה ביניהן הבנה".

זה מפחיד לאללה, לחשוב על נחירות הבוז שלהם, לא?
"פחד מהקורא פשוט לא קיים אצלי. אני מציינת את זה כעובדה יבשה ולא כדי להתרברב באיזה אומץ. בילדותי ובצעירותי, ובעיקר, לפני שהפכתי לאמא, נטיתי למעשי "גבורה" (טיפוס על עצים, קפיצה מגגות, שחייה בגלים גבוהים). אמי אמרה, בצדק, "זה לא אומץ – זו טיפשות". בכתיבה זו לא טיפשות. אבל גם לא גבורה גדולה. אולי לו היו לי המוני קוראים שהייתי עלולה לאבד זו היתה גבורה".

ומה יוצא מהגבורה הזאת? אני יכולה לשפוט את התוצאה רק בעיני המבוגרת שלי, שכמובן רחוקות שנות אור מעיני קוראת בת 9 או 15, אבל עיני המבוגרת שלי כאבו מרוב יופי. יש פה שישה סיפורים שכתובים בעברית לא קלה, אבל לגמרי אפשרית, בקצב שהדרך היחידה לתאר אותו הוא קצב של קיץ, כזה שמתעכב על דברים קטנים שאפשר לראות על פיסת החול בה שוכבים בים, של ילד מרוכז בעצמו ובקורות אותו, מבלי היכולת או הרצון לתפוס את התמונה הגדולה.

בתוך הקצב הזה ס. יזהר בתיווכה של סמיט מצליח לתאר חוויות של ילדים בעיניים שהן דו-גיליות; ס. יזהר הוא מהמבוגרים הנדירים האלו שלא שכחו איך מרגישים כשילדים, ובכל זאת מצליחים לראות את כאבי הילדות בפרספקטיבה של בגרות, ולתאר אותם כך שהכאב מקבל מקום של כבוד, ביחד עם הידיעה שהכל בסוף עובר. והנושאים רלוונטיים לגמרי גם לימינו: גאוות יחידה וגאוות התבגרות, התאהבות ראשונה, מעבר דירה לעיר חדשה, ילד שנשכח, תפקיד הילדים במלחמה ואחריות אישית.

איך מס. יזהר הגדול והחשוב יוצאים הדברים הקטנים והמקסימים האלו? ובכן, סמיט התבקשה על ידי משפחת סמלינסקי ותמי ישראלי העומדת בראש מרכז לוין קיפניס בסמינר לוינסקי לכתוב ביוגרפיה של ס. יזהר לילדים, בדומה לביוגרפיות שכתבה כבר לילדים על לאה גולדברג (דודה לאה) ואסטריד לינדגרן (אגדת אסטריד). אחרי קריאת כתביו ועיון מעמיק בחומרים היא החליטה לא לכתוב ביוגרפיה כפי שעשתה לשתי הסופרות האחרות, אלא להשתמש בסיפורים שהוא עצמו כתב כדי לייצר את הביוגרפיה שלו, בגילאים שרלוונטיים לגיל הקוראים שאליהם כיוונה, מתוך מחשבה שילדים אוהבים לקרוא על ילדים אחרים בגילם.

אבל איך עושים את זה? איך מתרגמים מעברית לעברית?
"התובנה הראשונה שלי, ואולי החשובה ביותר, הייתה שכדי שילדים יוכלו לקרוא את יזהר צריך יהיה לשבור את הפסקאות הגדולות, את הדבר הזה שהוא כינה 'אבני הגזית', וראה בו את העיקר. כלומר, ההבנה הראשונה הייתה שנחוץ פה מעשה בגידה והליכה נגד הפואטיקה היזהרית. להפוך את יזהר לאמן הסיפור הקצר.
בדרך כלל, כשמדברים על סיפורים הקשים לקריאה לילדים, אנו נוטים להתרכז באוצר המילים – ויזהר אכן זכה למוניטין של חובב מילים נדירות שאת חלקן אין למצוא אף במילונים. אבל מילים לא מוכרות הן רק חלק מהכשל ולי נדמה שלתחביר חלק מהותי יותר. עיקר העשייה שלי הייתה בתחום זה. בפישוט המשפטים, בקיצורם. השינויים שהכנסתי מקלים על ההבנה ועל הקשב, בין השאר כי הקורא לא מוצף, בכל משפט ומשפט, במידע המצריך ארגון".

אז זה הכל ברמת התחביר?
"כמובן, מילים נבחנו גם כשלעצמן ונכנסו לסיפור, נשארו בחוץ או לוו בביאור בלתי מורגש, בגוף הטקסט. כך למשל עשיתי עם 'סליק' – מילה תקופתית עסיסית שסיפור שלם עוסק בה. ובאותו סיפור מופיעים שמות של מיני כלי נשק, ומכונת יריה ששמה 'שורצלוזה' והיא 'המלכה שוורצלוזה', היה זר ולכן מסתורי ומשלהב כבר לילד יזהר. לא נכון שילדים לא מוכנים לשמוע מילים זרות ומוזרות, אבל יש מילים ויש מילים. יש מילים הקורצות לילדים בצליליהן ומדליקות ומצחיקות אותם ויש מנכרות ועוממות. צריך לבחון כל אחת לגופה, למקומה במשפט ובהקשר ולצלילה, ולהחליט. אין חוקים".

וכך, התקופה והסביבה היא ראשית המדינה, השפה היא שילוב נעים לאוזן בין אז ועכשיו, כמו רהיט וינטג' שחודש כהלכה, והסיפורים עצמם מרטיטי לב ומעוררי נוסטלגיה. הסיפור היפה ביותר בעיניי בקובץ הוא סיפור קלאסי של ס. יזהר: "רחיצה בבריכה". הסיפור מתאר חוסר מחשבה רגעי של גיבור הסיפור שלרגע מביא אותו אל תוצאות הרסניות, והרגע הזה, שבו ילד פתאום מבין שלמעשים שלו יש משקל אמיתי בעולם, הוא רגע מפתח במעבר בין ילדות לבגרות, ויזהר תופס אותו בצלילות של בריכת קריסטל.

כל מלאכת המחשבת הכפולה הזאת מלווה באיורים המקסימים של ולי מינצי, שמרפררים במכוון אל ספרי התקופה כמו ספריו של נחום גוטמן, אבל עושים זאת בצבעוניות שלא הייתה קיימת אז בהדפסת ספרי ילדים, ובכל זאת נראית כאילו היא לגמרי שייכת גם לעכשיו וגם לאז, בדיוק כמו הסיפורים.

השער אל ס. יזהר נפתח עבורי. תודה על זה.

ילד חולות | שישה סיפורים בעקבות ס. יזהר – שהם סמיט, איורים: ולי מינצי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *