Eat Me

Bill Schutt  // Eat Me: A Natural and Unnatural History of Cannibalism, 2017

הסצנה המבעיתה ביותר שקראתי מימיי בספר מופיעה ב'הדרך', הרומן הפוסט-אפוקליפטי של קורמאק מקארתי. אב ובנו – גיבורי הספר – מגיעים לבית גדול ומטופח. במרתף הבית הם מגלים עשרות אנשים כלואים, שעתידים להפוך מאכל לבעלי הבית. הסצנה הזאת, לצד עשרות רפרנסים, מיתוסים ומחקרים, מופיעה בספר טורד המנוחה Eat Me, שבו הזואולוג האמריקאי ביל מתחקה אחר ההיסטוריה של הקניבליזם בקרב בני אדם ובעלי חיים אחרים.

"לרעַב אין מצפון", אומר שוט וטוען שקניבליזם פשוט סבל מיחסי ציבור רעים. על אף הטאבו המוחלט ומה שסיפרו לנו ההיסטוריונים המערביים, הוא מתעקש שקניבליזם נפוץ ומרכזי בתרבות האנושית יותר ממה שאנחנו חושבים. הספר גדוש ייצוגים תרבותיים של קניבליזם כמו חניבעל לקטר או המכשפה מעמי ותמי, שהיוו השראה לכמה פסיכופתים עכשוויים, ותיאורים של קניבליזם לצורכי הישרדות, כמו סיפורם של ניצולי התרסקות המטוס בהרי האנדים בשנות ה־70 שנאלצו לאכול את גופות חבריהם כדי לשרוד בכפור. החלק המרתק בספר, המתמקד בפולחני מאכל אדם לאורך ההיסטוריה האנושית, מלא בדוגמאות: תושבי הקאריביים נהגו לאכול שבויים כדי לזכות בתכונות ככוח או אומץ; בני שבט הווארי מהאמזונס היו טובלים בדבש חתיכה מגופו של קרוב שנפטר כחלק מתהליך האֵבל; ילדים סינים נהגו לבשל לבני משפחתם מרק או דייסת אורז בתיבול פיסה מגופם. אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא אנשים שאוכלים חלקי אדם מרצונם החופשי: אכילת שִליה היא טרנד שצובר פופולריות בשנים האחרונות, ובאחד הרגעים הביזאריים בספר שוט עצמו מתענג על ארוחת "אוסו־בוקו שִליה" ברוטב עגבניות. במקום אחר הוא מביא עדויות שונות לגבי טעמו של בשר אדם ("דומה לבשר חזיר, אבל גם קצת לבקר", למקרה שתהיתם).

לרגעים החדווה וההתלהבות של שוט מנושא המחקר שלו נראות מעט מוגזמות. הוא מתאמץ לשכנע את הקוראים בתפקיד המרכזי של הקניבליזם בהיסטוריה האנושית (למשל כמקור השראה למחקר רפואי או כאיום האולטימטיבי על ילדים סוררים), כאילו כדי להצדיק את כתיבת הספר. אבל הצדקות ושכנועים לא לחלוטין נדרשים, כי למען האמת — וסליחה על משחק המילים — בסיפורים האלה יש מספיק בשר.

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-1.9.2017

Tags from the story
,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *