מפלצת הזיכרון

מה קורה לתליין של המדינה בימים שבהם לא מוציאים מישהו להורג? ומה קורה בימים שדווקא כן? מה עושה פקיד המיסים במדינה שבה הזנות היא חוקית, אם הוא במקרה אחראי על רובע הזונות בעיר גדולה? ובישראל, מה קורה בטיולי שואה? מישהו אמור להדריך אותם, להגיע שוב ושוב ושוב למחנות העבודה וההשמדה בפולין, לקבל את בני הנוער שבאים מוכנים היטב לתדהמה, לצער, לאיבוד עשתונות נשגב וללאומיות מחודשת, לעבור ביחד איתם את התהליך המכאיב אך המהונדס היטב הזה ולחזור הביתה. זה נשמע לכם נורמלי?

המדינה מייצרת חוקים ונורמות, החוקים והנורמות מייצרים תפקידים, ואת התפקידים האלו מאיישים אנשים, שהאנושיות שלהם גדולה יותר מסך התפקיד שלהם. בספרו החדש מפלצת הזיכרון מנסה ישי שריד להתחקות אחר גורלו של מדריך שואה שכזה, היסטוריון, שהגיע אל חקר השואה מטעמים אופרטוניסטים, ומאז מאבד את עצמו לדעת בין מיידנק לאושוויץ, ובין הניסיון לשלוט היטב ברזי מכונת ההשמדה הגרמנית והניסיון לנהל חיים שפויים.

הספר מתחיל כספר מתח, כמקובל בז'אנר ספרי השואה בישראל, שבמרכזו עומד אירוע שאת פשרו מגלה הקוראת רק בסוף הספר. עד לאותו רגע של פורקן, שמגיע ממש בעמודים האחרונים, הקוראת הולכת עם גיבור הספר מתוככי המיינסטרים ועד קצה הנורמליות. במשפטים ברורים ומדודים, בכתיבה כמו הסטוריונית, מתחקה הגיבור אחרי הסימנים המקדימים שהובילו לכך שהמתים התחילו לדבר אליו מתוך האדמה. שוב ושוב עולה השאלה: איך זה יכול להיות? הרי עשיתי כל מה שאמרתם לי, הוא אומר שוב ושוב, עשיתי כל מה שצריך כדי להתפרנס ולהצטיין, ואכן הצטיינתי, אז איך יכול להיות שהגמול שלי הוא שיגעון?

בדרך הוא מסקר בעין ביקורתית את כל תעשיית השואה שקיימת בימינו בישראל: את יד ושם שסוחף אליו את תקציבי לימודי ההיסטוריה, את מוסד העדות אשר מאפשר לניצולי השואה לשתף בחוויותיהם הקשות קהל גדול, אבל לא דואג להם לתמיכה רגשית מתאימה ואת מערכת החינוך שלא משכילה לאפשר לילדים לפתח מבט מוסרי על הזוועות שהם רואים. היחידים שיוצאים נקיים מהביקורת הם כמובן הילדים עצמם, שהם קרבנות תעשיית השואה ותהליך כינון הלאומיות הישראלית.


בסרט התיעודי "מחנה משותף" איגדו היוצרים שגיא בורנשטיין ואודי ניר, סרטונים שתלמידים, מורים והורים צילמו במחנות הריכוז והעלו ליוטיוב

התשובה היא כמובן שאין כל דרך אחרת. אין כל דרך אחרת לעסוק באופן מתמשך בחומרים ההסטוריים של השואה מבלי להתחיל לפקפק במין האנושי, במניעים של מי שעומד מולך. יודע כל מי שעבר את מערכת החינוך בישראל, השאלה: מה אתה היית עושה בשואה? חייבת להישאל. השאלות: האם את היית שורדת? איך היית שורדת? מה היית מסכימה לעשות כדי לשרוד? חייבות להישאל. והתשובות הן מבעיתות, כי האמת היא שכולנו היינו עושים הכל כדי לשרוד. ואם התשובות נאמרות יותר מדי פעמים, אין מהן כל דרך חזרה.

שריד מצליח לשאול את השאלות האלו מבלי להיתפס לפומפוזיות דידקטית של שעת חברה בבית הספר, ומצליח להתחקות אחר התשובות להן מבלי לפחד ממה שעומד בקצה הדרך, והקוראת מוזמנת לעקוב בצעד מדוד ובלב הולם אחרי נציג החברה הישראלית, שמקדים את המחנה רק במעט. הדרך הזו היא מסקרנת ומבעיתה, ושריד משרטט אותה בחוכמה וכישרון, עד לרגע האחרון, שבו מתגלה, כמקובל בז'אנר השואה, ששום דבר בחיים הרגילים לא יוכל להיות נורא כמו הדבר עצמו.

מפלצת הזיכרון – ישי שריד, הוצאת עם עובד, 2017 | 136 עמודים

לקריאה נוספת: 'הבנאליות של הזיכרון', אלעד בר-נוי על מפלצת הזיכרון של ישי שריד

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *