מפלצת הזיכרון


מפלצת הזיכרון של ישי שריד בא חשבון עם ניכוס זיכרון השואה בישראל לטובת אג'נדה פוליטית או רווח כלכלי, אבל למרות שמדובר בטקסט מרתק, הטון המטיפני והדידקטי שלו מקשה על הקורא להקשיב לו

לא אופתע אם בשנים הקרובות ילמדו את מפלצת הזיכרון בבתי-ספר. זה לא יעבור חלק, תתעורר סערה ציבורית רחבה. אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים: "שר החינוך בצלאל סמוטריץ' אסר על לימוד 'מפלצת הזיכרון'" או "ספר שמשווה בין יהודים לנאצים נלמד בתיכונים בתל-אביב". רבים ירוצו לחנויות ויקנו את הספר בתור מחאה או מתוך סקרנות, ואינטלקטואלים מהשמאל יזעקו שמדובר בהשטחה נוראית של ספר לכדי שתי שורות פשטניות. כמובן שהצדק יהיה איתם, ובכל זאת, מפלצת הזיכרון מגיש לקוראים אג'נדה כל-כך סדורה ויעילה, שהשטחה כזאת היא כמעט מתבקשת.

גיבור הספר הוא היסטוריון חסר-שאיפות. הוא מעולם לא השתוקק ללמוד היסטוריה או לעסוק בתחום, אלא התגלגל לכך כשניסה להשתלב בשירות הדיפלומטי ללא הצלחה. גם להיות דיפלומט מעולם לא הייתה משאת נפשו, אבל הוא כן הצליח לדמיין את עצמו "יושב בבית קפה בעיר טרופית בחליפה בהירה ומעביר את ימיי בעצלות הדורה, במשכורת צנועה אך מכובדת שתשלם המדינה. לא שאפתי להיות שחקן ראשי, שכיכרות ורחובות נקראים על שמו". ללא תשוקה או עניין מיוחד, הוא מתגלגל ממקום למקום בעיקר בגלל שיקולים כלכליים ומשפחתיים.

אותם שיקולים מביאים אותו לכתוב דוקטורט בתולדות השואה, התחום היחיד במחקר ההיסטוריה שיש לו אופק כלכלי ותעסוקתי בישראל. המחקר שלו מתמקד בשיטות הפעולה השונות של מחנות ההשמדה הגרמניים. הוא מתעניין בפרטים הטכניים, השיטה, המנגנון, וגם משתף את הקוראים בפרטי-הפרטים של תהליך ההשמדה בענייניות מתריסה, שבבסיסה הערכה שקטה ביורוקרטית לסדר המופתי שבו. במקביל למחקר, בגלל צורכי פרנסה, הוא מתחיל לעבוד כמדריך במחנות הריכוז וההשמדה בפולין.

הספר כתוב כמכתב ארוך ליושב ראש יד ושם, כדין וחשבון על אירוע כלשהו שאיננו יודעים מהו. הוא מספר את התגלגלות האירועים בצורה עניינית, כמו דיווח עיתונאי.  גיבור הספר  משרת כעד כפול – לאירועים שהובילו אותו לכתוב את הספר, ובמקביל, ובכן, לתהליכי ההשמדה של מלחמת העולם השנייה.

        לקריאה נוספת: 'אני, אתה ומחנה הריכוז שלנו', מיטל שרון על מפלצת הזיכרון של ישי שריד

התחבולה של שריד בעיצוב גיבור ספרו נחשפת לקורא כבר בעמודיו הראשונים של הספר. הוא הפקיד האולטימטיבי. הוא מוסר את פרטי העלילה בטון אדיש וענייני; כשהוא מסביר לקוראים או לתלמידים שמבקרים במחנות על תהליכי ההשמדה, הוא עושה זאת ללא רגש, בצורה מפורטת וישירה. נאמן לתפקידו כהיסטוריון, הוא רק מדווח על מה שקרה, ולא יותר מזה. קולו האפור, המחושב, המאורגן, מהדהד את דמותו של אייכמן ב"הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט. בסקירתהּ את משפט אייכמן, ארנדט שרטטה את דמותו לא כמפלצת שטנית, אלא כפקיד שאך ביצע את עבודתו במסגרת מנגנון ביורוקרטי: "אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת […] מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו מניעים". הקו שנמתח בין אייכמן כנציג הביורוקרטיה המושחתת והרצחנית לבין גיבור מפלצת הזיכרון הוא מעניין. כמו אייכמן, גם גיבור הספר הוא רק בורג קטן בתוך מכונה משומנת, אלא שמדובר במכונה הופכית – התעשייה הענפה והרווחית של מחקר השואה והנצחתהּ. רבים בספר לוקחים חלק בתעשייה הזאת – חברת משחקי מחשב שמעצבת פלטפורמת מציאות מדומה של אושוויץ, פוליטיקאים ישראלים, במאי גרמני וכמובן גיבור הספר. כל אלה 'חולבים' את זיכרון השואה לטובת פרנסה או רווח פוליטי. גיבור מפלצת הזיכרון מזהה את המנגנון הבעייתי הזה, מעביר עליו ביקורת בינו לבין עצמו, ובכל זאת לוקח בו חלק. הרי גם הוא צריך להתפרנס.

אבל ככל שהוא מתקדם בתעשיית הדרכת השואה, הוא מתחיל לאבד את זה. בניגוד למה שהוא חושב, הוא אינו עמיד מפני ההיסטוריה המדממת, וסיפורי הזוועה משפיעים עליו. האלימות והאימה שנמצאות בכל פינה במחנות מחלחלות לתודעתו, לחלומותיו וגם לחיי המשפחה שלו, כשהוא מגיע לגן של בנו שסובל מהתעללות ומתנפל בצעקות על אחד הילדים. בצעד נועז למדי, שריד ממקם דווקא את ההיסטוריון הישראלי, היהודי, בנקודה דומה לזו שדרכה קוראים לעתים דמויות ספרותיות של קצינים נאציים, לדוגמה גיבור "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל ובמובן מסוים גם אייכמן, כפי שהוא מצטייר בספרה של ארנדט. בדומה להם, גיבורו של שריד מתחיל כביורוקרט, פקיד פשוט נטול תשוקה או שנאה, אך עובר תהליך השחתה בלתי נמנע וצפוי מראש.

 

הנביא בשער

משום מה דווקא במאידנק, בצעידה של כמה מאות מטרים בין תאי הגזים אל אנדרטת האפר והמשרפות, שמעתי אותם מדברים על ערבים, עטופים בדגלים ולוחשים, ערבים, ככה צריך לעשות לערבים.

בחלקו הארי של הספר מלווה הגיבור משלחות תלמידים לפולין. התלמידים אינם מצליחים להביא את עצמם להזדהות עם הכאב הנורא שמנסים לפמפם להם או להתרגש ממנו. רובם מלאי שנאה לפולנים, ששיתפו פעולה, ולקורבנות, על שהיו כל-כך חלשים ותבוסתניים. לא רק שהם לא מזדעזעים מזוועות ההשמדה שמתארים להם – התלמידים הצעירים אפילו מתרשמים מהן. בדומה לגיבור הספר, הם לא רואים בנאצים את האויב המוחלט, אלא דווקא מלאים הערכה כלפיהם, כלפי העוצמה שלהם, היעילות, הניקיון. ההרג הנורא נתפס אצלם כגזרה משמיים, לא כמעשה אנושי שבבסיסו אנשים שטופי גזענות ושנאה. בניגוד לערבים "עם הזיפים והמכנסיים החומים שמתרחבים למטה, והבתים הלא מטויחים והביוב שנוזל ברחובות", את הנאצים הבהירים וזקופי הקומה הם אינם מסוגלים לשנוא. 

באחד הסיורים בבירקנאו התחיל תלמיד אחד, שמן ובעל מבט רע, לחיים סגולות מקור, לחרוט “מוות לשמאלנים“ על קיר עץ במחנה הנשים, מורה ערני התערב ומנע ממנו להמשיך. החברים שלו ניחמו אותו ואמרו שבארץ ישלימו יחד את המלאכה. הם היו עטופים בדגל המדינה, חבשו כיפות ועברו בין הצריפים מלאי שנאה, לא כלפי הרוצחים, אלא כלפי הקרבנות. קשה היה לתפוס את זה, הנערים האלה שתקו בשיחות הנפש, ובכל זאת הבנתי אותם לגמרי, ממש, עד הסוף.

רגעים טעוני משמעות סמלית מסוג זה שעושים קישור בין מחנות ההשמדה לבין המצב הפוליטי בישראל מופיעים לאורך כל הספר. התלמידים משתמשים בשואה בתור דלק לשנאה היוקדת שלהם כלפי ערבים ושמאלנים (בניהם ובנותיהם של האשכנזים, לדבריהם). במקום שמנגנון ההשמדה יאיים עליהם, יזעזע אותם, הוא מעורר בהם מחשבות מעשיות, האם ניתן להפעיל אותו בישראל, ולמה לא בעצם. הנוער הישראלי שטעון כל-כך באלימות, בגזענות ובפחד אינו מעוניין  להזדהות עם החלשים בסיפור, עִם היהודים, אלא דווקא רוצה ללמוד מהנאצים את שיטות הפעולה שלהם. הם לא רואים בעיה בהזדהות הזאת, כי "צריך להיות מסוגלים להרוג בלי רחמים", כפי שאומר אחד התלמידים, "אם נהיה רכים מדי, אין לנו סיכוי.“

גיבור הספר מצליח להבין את התלמידים, ואף משתמש באמירות דומות כדי להצדיק את האלימות שלו עצמו מול הילד בגן של בנו. כשהוא מקבל קידום ומתחיל להדריך קבוצות של צה"ל וכוחות הביטחון שמבקשים לנכס את השואה עבור נרטיב גבורה לאומני ומגוחך – הוא מתגעגע לישירות הבוטה והחתרנית של הילדים ומעדיף אותה על פני החיבור הלעוס לעייפה בין שואה לתקומה, בין אושוויץ למטוסי חיל האוויר, בין תאי הגזים לשירת התקווה.

הכתיבה הדחוסה והאינטנסיבית של שריד מתעתעת. היא משלבת טון פקידותי וענייני לצד אמירות מלאות משמעות ופאתוס שמבליחות מעת לעת. קשה לעמוד בפני הפיתוי שמציב הספר, עולה על גדותיו מרוב סמליות כבר מעמודיו הראשונים, בצורה שמדמה היטב את החיים בישראל הטעונים במשמעות בכל צעד ושעל. אבל הגודש הסימבולי הזה, למרות הסיפוק הברור והמיידי שהוא מעניק לקורא, אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן; גם האמירה החשובה של שריד לגבי תעשיית הנצחת השואה, ולגבי הניצול הבזוי של זיכרון השואה בישראל לטובת צבירת כוח פוליטי וליבוי הלאומנות והשנאה בציבור הישראלי, נחשפת לקורא כבר בעמודיו הראשונים של הספר, ומוטחת בפניו שוב ושוב. האמירה הזאת כמעט שאינה מתפתחת מנקודת המוצא שלה, המרתקת מלכתחילה אמנם, ובשלב מסוים מאבדת מהרעננות שלה. הסיפור והדמויות מגויסים כולם עבור אותה אמירה, ולעיתים קורסים תחתיה. על אף שהספר נקרא בשטף מעורר ומבהיל לכל אורכו, הזעקה הפוליטית שלו נשמעת חזק כל-כך עד שברגעים מסוימים כבר קשה להקשיב לה.

מפלצת הזיכרון הוא ספר קצבי, מהודק ואפקטיבי, אבל חוטא בדידקטיות יתרה. הרעיון המבריק שעומד בבסיסו מוגש לקוראים בצורה מטיפנית. זה לא דבר רע כשלעצמו; להטפת מוסר יש מקום בספרות. אלא שבמינונים גבוהים היא עלולה להביא את הכותב לעמדת הנביא בשער שגם אמור לשאת עימו איזו בשורה או הצעה לתיקון. בתוך כך הספר עשוי להידחק למקום בעייתי, כשהוא נבחן על ידי הקורא שוב ושוב האם גם הוא עומד בסטנדרט המוסרי שהוא מציב, או שכמו גיבורו לוקה במוסר כפול.

בדומה לספרי נוער שעוסקים בשואה ובזיכרון השואה, דוגמת "הגַל" או "מען לא ידוע", מדובר בספר מעורר מחשבה, אבל כזה שלא מאפשר לה לשהות או להתפתח, אלא מיד מנחית אותה, מצמיד אותה לרצפה ומביית אותה לטובת אג'נדה משלו. בכך, הספר אינו משאיר מקום לקורא, אלא מבקש לגייס אותו לשורותיו. וייתכן שדווקא בקהל היעד של הספר טמונה הבנה חשובה לגביו; מורים לספרות ולהיסטוריה יאמצו את מפלצת הזיכרון בחדווה חינוכית, ואני מאמין שבני נוער סקרנים יקבלו ברצון את ההזמנה של הספר להתבונן ברעיון פוליטי עשוי היטב, אולי עשוי מדי.

מפלצת הזיכרון – ישי שריד, הוצאת עם עובד, 2017 | 136 עמודים

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *