The Power

The Power – Naomi Alderman, 2016

תארו לעצמכם עולם שבו גברים מפחדים מנשים. עולם שבו שכל אשה יכולה להרוג כל גבר במו ידיה. תארו לעצמכם מציאות שבה כשמדברים על סתם 'someone', מתכוונים קודם כל לאשה. מציאות שבה רוב הצבאות מורכבים מנשים, המנהיגות הן נשים, והגברים, ובכן, הגברים פשוט עומדים לידן, או מאחוריהן. עכשיו הפסיקו לדמיין, לכו לחנות (או כנסו לאמזון) וקנו לעצמכם עותק של The Power של נעמי אלדרמן. כי מה שהספר הזה עושה זה לא רק להשתעשע ברעיון מגניב, אלא ללכת איתו עד הסוף. אבל ממש עד הסוף.

העלילה נפתחת כשנערות בגילאים 15-14 ברחבי העולם מתחילות לגלות שיש להן כוח חדש בכפות הידיים, שמאפשר להן להכאיב, לפצוע וגם להרוג עם מעין זרם חשמלי חזק וקטלני. צילומים של נערות מחשמלות גברים ונערים מציפות את האינטרנט; תלמידי בית ספר מופרדים לכיתות בנים כדי לשמור על הביטחון האישי שלהם; גברים מאשימים את הנשים בכישוף, בקונספירציה מיזאנדרית, בניסיון מתוכנן להפיכה נשית אלימה; תאוריית קונספירציה אחרת גורסת שהציוֹנים אחראים לעניין בתור נקמה על השואה, לא פחות.

הכוח החדש הזה מייצר היפוך כוחות מיידי. סצנות שקראנו באלף ספרים, ראינו באלף סרטים, או חווינו בעצמנו, פתאום עוברות הזרה. פתאום הגבר היחיד במשרד מלא נשים זוכה להערות מזלזלות ומטרידות מצידן, או מתוסכל כשהן פוטרות אותו כ"היסטרי" בכל פעם שהוא מביע דאגה. פתאום סצנה של אלימות מינית מסתיימת כשהתוקף פצוע או מת. היפוך הכוחות מייצר גם מחאות נרחבות ברחבי העולם; נשים בערב הסעודית ובדלהי יוצאות לרחובות כדי להבעיר אותם – בעזרת הכוח בידיים שלהן – מוחות על העולם הדכאני שהן חיו בו עד עכשיו. הן רוצות מהפכה. בישראל, אם דאגתם, החלו בגיוס נרחב של נערות ונשים לפלוגות מיוחדות בצה״ל, שעושות שימוש (מוסרי, מוסרי) בכוח החדש והעוצמתי הזה.

"תנועות משונות קמות עכשיו, לא רק ברחבי העולם, אלא גם בארצות-של-הברית. אפשר לראות את זה באינטרנט. בנים מתחפשים לבנות כדי להיראות חזקים יותר. בנות מתחפשים לבנים כדי להתנער מהמשמעויות של הכוח, או כדי לצלול אל תוך אי-החשד, זאב בעור כבש". (עמ׳ 70)*

הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט. רוקסי, נערה בריטית חזקה עם נטייה לא-קלה לעבריינות; אלי, נערה אמריקאית יתומה שנעה בין משפחות אומנה ומשוכנעת שהיא מדברת עם אלוהים; מרגו, עובדת ממשלה בריטית שמחליטה שכדאי לרכז את הנערות במחנות אימונים שבהם ילמדו אותן להשתמש בכוח; וטונדֶה, בחור ניגרי חתיך שמבין שבעזרת המראה הנכון והמילים הנכונות הוא יכול להשיג קריירה מוצלחת בעיתונות, אבל גם לומד את המשמעות של להיות גבר מושך בעולם שנשלט על ידי נשים חזקות. חוץ מכל אלה מסתובבת לה במזרח אירופה מנהיגה רדיקלית וקטלנית שמקימה מדינה חדשה ליד מולדובה, כולה בהנהגת נשים.

וכמובן שאי אפשר מדינה בלי דת. אלי הצעירה – ששמה הופך ל'חוה אימנו' – מקימה כת בינלאומית של נשים שמאמינות שהיא נושאת הגאולה, בתה של 'אלוהִימַה'. הן מכוננות מערכת דתית חדשה על הריסות הכנסייה הנוצרית, ומייצרות אמונות חדשות, טקסטים חדשים, וגם גזירות דתיות חדשות – כולן על טהרת האתוס של השלטון הנשי.

"ותיקח את הברק בידה, ותצווה עליו להכות". (מתוך 'ספר חוה', 13-17)

אבל מה שמתחיל בתור מהפכה משחררת ומשמחת מתחלף מהר מאד באורגיה של אלימות, שחיתות וכוחניות. אם דמיינתם עולם שמונהג על ידי נשים בעלות כוח כמקום טוב יותר, סקסי יותר, מוסרי יותר, נעים ונחמד יותר, אז הרי שלאלדרמן יש רעיונות קצת שונים מכם. כי העולם שהיא יוצרת הוא אכזרי, מבהיל ומבעית מאין כמוהו. ואני מתכוון לכל אחת מהמילים האלה. האלימות שהנשים מפנות כלפי הגברים שעד לא מזמן היו חזקים מהן היא קיצונית ומופרעת, ולראשונה, לפחות עבורי, גם מעלה את האפשרות של אלימות מינית שמופנית כלפי גברים על ידי נשים. למעשה, יש בספר כמה מהסצנות הברוטליות ביותר שקראתי מימיי, כאלה שגרמו לי להתכווץ בכיסא בכאב ולהגיד לעצמי – אה, אז ככה אלימות נראית. אני, שעשיתי לא מזמן מרתון של כל העונות של 'משחקי הכס'. ייתכן שהסצנות האלה נראות לי קיצוניות כל-כך בגלל שבניגוד לאלימות מינית שמופנית כלפי נשים – שכבר הורגלתי לראות בטלוויזיה או לקרוא בספרים – כאן הגברים הן הקורבן. הגברים הפכו לאובייקט שמביטים בו, חושקים בו ודנים בו – על 'שאלת הגברים'.

"לכמה גברים אנחנו באמת זקוקות? תחשבו על זה, הן אומרות. גברים הם מסוכנים. גברים מבצעים את רוב הפשעים. גברים הם פחות אינטליגנטיים, פחות חרוצים, עובדים פחות קשה, המוח שלהם נמצא בשרירים ובזין שלהם. לגברים יש יותר סיכוי לסבול ממחלות, והם מבזבזים את המשאבים של המדינה. כמובן שאנחנו זקוקות להם כדי להביא תינוקות, אבל לכמה אנחנו באמת זקוקות בשביל זה?". (עמ' 278)

בפתיחת הספר מופיעה התכתבות, אמיתית כביכול, בין מחברת הספר לסופר אחר. הם מדברים על ספר היסטוריה שהוא כתב, ושאלדרמן אמורה לקרוא כדי לתת לו משוב. המכתבים האלה הם בעצם מסגרת לספר אחר, גם הוא נקרא The Power, רק שאותו כתב הבחור הזה ולא אלדרמן, והוא מופיע בתוך הספר. כלומר, אנחנו קוראים ספר בתוך ספר.

נשמע מורכב? זה לא נגמר. הספר בנוי כמעין ספירה אחורה לקראת אירוע דרמטי שאנחנו לא יודעים מהו, אבל מבינים מהתחלה שככל הנראה לא מדובר בעצרת פרחונית של פיס אנד לאב. בין פרקי הספר משובצים איורים של ממצאים היסטוריים שקשורים לעליית הנשים לשלטון, שגורמים לנו לתהות – באיזו שנה כביכול נכתב הספר-בתוך-ספר הזה? האם כל זה קרה כבר? על איזו היסטוריה אנחנו מדברים? ומי מספר לנו אותה?

ממצא היסטורי?

אני בדרך-כלל סקפטי לגבי ספרים שמתבססים על 'קטע'. על רעיון טוב. על טוויסט יצירתי בעולם שאנחנו מכירים. כי מה שקורה בדרך-כלל זה שהם מתחילים מעולה ומשכנעים אותנו שהנה, פיצחו כאן איזה משהו. ואנחנו כל-כך משוכנעים שאנחנו מספרים לכל מי שאנחנו מכירים על הספר הזה עם הרעיון המעולה הזה, וכולם באמת מסתקרנים ואומרים שזה נשמע מצוין. אבל אז הספר ממשיך ואנחנו עוברים ל"ממ, אוקיי, נחמד", ואז הוא ממשיך ובשלב מסוים כבר מתחילה לחלחל תחושה של "אוקיי, הבנו", ואנחנו מדלגים הלאה לספר הבא. אבל The Power הוא לא כזה. הוא מתחיל ב100 קמ"ש, וממשיך להאיץ בעלייה עד הסוף, כשההפוגות היחידות הן כדי להעביר הילוך, ולהגביר קצב. 

לפי איך שהיא כותבת, נראה שגם לנעמי אלדרמן יש חשמל באצבעות. הכתיבה שלה כל-כך אינטנסיבית ודחוסה, כזו שמצד אחד מספקת אינספור ציטוטים מבריקים (העותק שלי מלא בסימונים וקיפולים), אבל מצד שני לרגעים התחשק לי לעצור אותה ולהגיד לה – בטון הכי פחות מסגביר שלי – היי, רגע, קוראים צריכים גם לנשום, זרקי פנימה איזו הפוגה קצרה או חצי בדיחה, משהו שנוכל להיאחז בו בתוך המציאות החדשה הזאת שהשלכת אותנו אליה. למרות אינטנסיביות-היתר ואולי גם בזכותה, הקריאה ב The Power היא מספקת מאין כמוה, בלי רגע אחד של שקט או שעמום. זה קצת כמו לאכול מנה חריפה מדי אבל טעימה כל-כך, כזו שאי אפשר להפסיק לאכול למרות שהיא שורפת אותנו מבפנים.

The Power גרף את פרס בייליס לשנת 2016, בימים אלה מופקת סדרת טלוויזיה על פיו והביקורות הכתירו אותו כ"קלאסיקה עכשווית של ספרות ספקולטיבית". יהיו מי שיעניקו לו כותרות אחרות: הוכחה שנשים אלימות בדיוק כמו גברים; סאטירה שדווקא מבהירה שעולם שבו נשים שולטות יהיה מוסרי יותר ואלים פחות; הצעה לשבור את הממסד הקיים ולנסות להתחיל מהתחלה. אבל למרות שהוא מזכיר עלילות כמו סיפורה של שפחה או משחקי הרעב, לא מדובר בעוד משל דיסטופי על יחסי הכוחות בין המינים וגם לא במראה שחורה על האופי האלים של העולם שלנו. The Power – באופן לא מפתיע – עוסק במשמעות של הכוח. הוא מראה כיצד אלימות או אכזריות היא לא נחלתו הבלעדית של מגדר, לאום או גזע מסוים, אלא של מי שמחזיקים (או מחזיקות) בכוח. למה אנשים מנצלים את הכוח שלהם? כי הם יכולים. אין תשובה חכמה יותר. מי שחזק יותר מאחרים בסוף ינצל את הכוח שלו כדי לפגוע בהם, גם אם הוא היה פעם, לא מזמן, בצד השני. ״לכוח תמיד יש את אותה הצורה; הוא בצורה של עץ״. כך נפתח הספר; יהיו מי שיגידו שכדי לשנות את העץ צריך לגזום קצת מהענפים, יהיו מי שיגידו שצריך להזין אותו בחומרים בריאים יותר ויהיו מי שיגידו שצריך לפוצץ אותו מהשורשים. אבל לא משנה לאיזו אסכולה אתם שייכים, אם גם אתם מביטים מדי פעם בַּעץ ותוהים לגבי טיבו, The Power יעניק לכם חוויה מתגמלת, מחשמלת, טורדת-מנוחה ומעוררת-מחשבה.

 

*התרגומים מתוך הספר – שלי.

2 Comments

  • עוד לא קראתי. אבל רציתי להעיר שלא נכון ש "הוא מראה כיצד אלימות או אכזריות היא לא נחלתו הבלעדית של מגדר, לאום או גזע מסוים, אלא של מי שמחזיקים (או מחזיקות) בכוח." רק בספר הסטוריה שייכתב לאחר שהארועים הללו יקרו אפשר יהיה 'להראות' את נכונותה של ההשערה הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *