ארזנו לבד

העניין עם הגירה, כך נדמה לי (בעודי מנסה להשתקע במדינה זרה שנייה בתוך שנתיים), הוא שזה פשוט גדול מדי לנפש האנושית. אי אפשר להכיל את זה. הגוף יכול לנוע במרחבים כרצונו, ולהביא עימו חפצים שיעזרו לו להרגיש בבית, אבל הנפש צריכה להסתגל לכל כך הרבה שינויים – בהגירה מארץ המוצא וגם בחזרה אליה – עד שהיא פשוט חייבת להיצמד אל הפרטים הקטנים: המוכר במכולת, הדרך לעבודה, המשפט הראשון שנאמר ללא תקלות בשפה השנייה, נוסטלגיה של אחרים, קוד תרבותי שפוצח.

ולכן, הגירה היא הרבה פעמים חלום של מרחב פתוח וחסר היסטוריה, כזה שבו אין הורים עם ציפיות, דרך שאחרים כבר הלכו בה וחברי ילדות שכבר אינם מתאימים, שהופך במציאות להתכנסות מבוהלת פנימה, אל הבית, אל המשפחה, אל השפה המוכרת. התחלה של הגירה היא תנועת מטוטלת חסרת מנוחה בין הלא נודע המבטיח לבין הנודע הבטוח בגבולותיו.

תנועת המטוטלת הזאת נמצאת בלב קובץ הסיפורים היפה "ארזנו לבד", בהוצאת אינדיבוק ובעריכת שי צור. ב"ליד הבחורים" מאת יעל ברון, הסיפור הראשון בקובץ, מסתכלת נגה רדאי בעזרת גוגל ארת' על הרחוב שבו גרו בלונדון במשך כמה שנים, ונזכרת בלואיז פיליפס, זקנה יהודיה שלה עזרה במסגרת עבודתה לעבור לבית האבות רוז הייבן, שלמרות שמו לא היו בו ורדים כלל, וחיי התושבים בו לא היו סוגים בשושנים. תחילה הכל עבר חלק עם לואיז פיליפס הזו ובתה, ונגה עזרה להן כמיטב יכולתה, אבל פתאום הנוסטלגיה התחילה להכות בעוז במוחה המזדקן של לואיז, ושיבשה את היחסים עם נגה. ההדהוד הזה של הרצון לשיבה למקורות – רצון שכמובן לעולם לא יוכל להתממש, אלא בפנטזיה – הדימיון בין לואיז לנגה, המראה ששמה לואיז מול עיניה של נגה הוא משהו שנגה לא יכולה להתמודד איתו.

וכך, תחילה ברחה נגה מאימא שלה שמתעקשת להגיד על לונדון: "באמת, הכל כך יפה כאן, מסודר, אפילו קצת יותר מדי אם שואלים אותה, אבל בכל זאת, 'זה לא שלנו'…", אבל מבצע מתוזמר היטב של המדור לתושבים חוזרים ונסיבות החיים מובילים אותה חזרה לישראל, שבה היא מבלה את לילותיה בהסתכלות ברחוב ממנו חזרה. וכך היא תקועה בין כאן לשם, בין האפשרות של חיים חדשים לנוסטלגיה לרחוב אחד, שקיימת אצלה וקיימת גם אצל לואיז פיליפס שאחרי כל שנות חייה, עדיין מתגעגעת לבחורים שעברו ליד הרחוב שבו גרה בצעירותה.

תמונת AirBNB קלאסית. המקום שבו כל ההגירות מתחילות בימינו

בסיפור אחר, יפה מאד, מתומצת מאד ומכמיר לב מאד, שנקרא "מה אתה מסתכל על?" מצליחה תמר מרין ללכוד את הרגע שבו העילגות, חוסר השליטה בשפה, בדיוק הרגע שבין כאן לשם, בין המרחבים הבטוחים והמוכרים לבין גלידריה אחת, תחומה וזרה, מכריע ילד קטן. אימא ובן ששבו לישראל מאמריקה הולכים ברחוב, והאימא סופסוף מסכימה לחלוק איתו בגלידה. הילד שמח מאד, כדרכם של ילדים ליד גלידה, ולרגע אחד הוא מצליח להשיב את אימו לרחובות אמריקה בעזרת הדימיון, אבל אז מתפרץ לגלידריה ילד אחד דובר עברית רהוטה, מחזיר את גיבור הסיפור אל ישראל ומכריח אותו להתמודד עם המציאות. והמציאות היא שמרחבי הזרות שוב נפתחו, ועליו להתמודד איתם במיטב יכולתו, ויכולתו (בדיוק כמו יכולתה של אימו), כך מתברר, היא דלה ומזוויעה בעליבותה.

עוד סיפור יפה מאד בקובץ, והיחיד שבו שולטת נימת אופטימיות של הרפתקנים אמיתיים, הוא הסיפור "דיירי משנה" של משה סקאל, שבו משולבים בהשלמה וחוסן נפשי הטילים על תל אביב, מסיבות פרועות אצל גזבייה בפאריז ודיירות משנה במדריד, וגם בו מתמקד סקאל במרחבים קטנים ותחומים: מועדון הכושר, דירתו של גזבייה ודירה אחת בשכירות משנה במדריד, שמאפשרת לו למדוד חיים של אחרים במקום זר, ללא הצורך בעומס הנפשי של ההגירה הממשית.

ארזנו לבד | 18 שקלים (בלבד) | אינדיבוק (לרכישה)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *