חוות קולד קומפורט

חוות קולד קומפורט – סטלה גיבונס, הוצאת הכורסא ותשע נשמות 2017 (מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ)

גמעתי את הספר הזה, טרפתי אותו בכמה ביסים גדולים, בבולמוס הקריאה האינטנסיבי והמענג ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה. מה יש בו בחוות קולד קומפורט שאחז בי כך ולא הרפה, שגרם לי להיאבק בעיניים הנעצמות ולקרוא בקול פסקאות שלמות מתוכו לכל מי שהסכים (בעל כורחו) להקשיב?

ובכן, לפני שאגש לענות על השאלה הזאת, אני רוצה להתייחס לתופעה ספרותית שפושה במחוזותינו בשנים האחרונות ומדירה שינה מעיני – ציטוטים על גבי כריכות. על כריכת כל ספר שמונח על שולחנות התצוגה בחנויות הספרים זועק ציטוט של הניו-יורק טיימס, או של ג'ונתן פראנזן או סלמן רושדי שנשבע ש"בשישים שנותיי כסופר וקורא, זהו ככל הנראה הספר הטוב ביותר שקראתי" או "אחד הספרים המופלאים, המדהימים והחשובים שנכתבו אי פעם בשפה האנגלית. קריאת חובה לכל מי שיש לו זוג עיניים ולב פועם". העניין עם הציטוטים האלה הוא שככל שהם מוגזמים יותר, כך הם מאבדים מהאפקט שלהם מהר יותר. כי אחרי שרואים שלושה ספרים עם קריאות נרגשות ומוכות הלם על הכריכות שלהם מבינים שכל העסק הזה הוא ככל הנראה חארטה.

ולמה פתחתי בשְׁפִּיל הזה? כי על כריכת חוות קולד קומפורט מופיע הציטוט הבא מתוך הסאנדיי טיימס: "קרוב לוודאי הספר המצחיק ביותר שנכתב אי פעם". איזה ציטוט יומרני! נחרתי בבוז כשפתחתי את הספר, מוכן לא-לצחוק בהפגנתיות רק כדי להפריך את ההכרזה המטופשת הזאת. אבל תוך פחות מדקה הנחרה התחלפה בגעיוֹת צחוק בלתי נשלטות וחסרות-חן, ובסימון נמרץ במיוחד של ציטוטים מבריקים במיוחד מתוך הספר. אם כן, המוציאים לאור מוזמנים לעטר את כריכת המהדורה הבאה של הספר בציטוט מוגזם ומושחז משלי: "ככל הנראה הספר המצחיק ביותר שקראתי מימיי".

הומור הוא לא מרכיב הכרחי בספרות. למעשה, הוא נעדר כמעט לחלוטין מרוב הספרות שאני קורא. גם כשהוא כן מופיע זה בדרך-כלל בתור הפוגה, רגע קצת של פורקן קצת מתח מכל המועקה הרגילה. אבל מדי פעם מגיח מתוך האפלה הצחיחה איזה ספר בריטי טרום מלחמת העולם השנייה שמזכיר לי כמה מהנה זה לקרוא ספר מצחיק. ואני לא מדבר על שנינויות מפולפלות שקוראים בחצי חיוך על כורסה מרופדת לעת ערב לצד כוס תה פושר, אלא על צרחות של צחוק שגורמות לאנשים ברכבת התחתית לעבור לצד השני של הקרון.

 

סוס ויקטוריאני

סטלה גיבונס אינה מוכרת לקורא העברי המצוי, אבל מתברר שבאנגליה שמה ידוע למדי. היא נולדה למשפחה לונדונית עם סיפור קשה, ועבדה כעיתונאית במשך כמה שנים, עד שפיתחה קריירה כסופרת ומשוררת. חוות קולד קומפורט שהתפרסם בשנת 1932 וזכה להצלחה גדולה הוא רומן הביכורים שלה, שמבוסס במידה מסוימת על חייה שלה.

עלילת הספר פשוטה למדי. פלורה היא בחורה צעירה, שילוב נדיר למדי של אמביציה אדירה, עצלנות אין-קץ ושתלטנות בלתי נסבלת. אחרי שהוריה הולכים לעולמם, היא עוברת לגור אצל חברתה ברובע למבת' שבלונדון (שבמקרה אני גר בו בעצמי, וגם תוהה מדוע נשמטה הגרש משמו בתרגום. עוד על התרגום – בהמשך), ומשם שולחת מכתבים לכל רחוקי משפחתה, בהם דרישה נחרצת לסייע לה לממן את הנהנתנות העצלה של חייה. היחידים שתשובתם מספקת אותה הם קרוביה בחוות קולד קומפורט שבמחוז סאסקס הנידח. היא מגיעה לחווה שם היא נתקלת בשורה ארוכה של דמויות שלקרוא להן צבעוניות זה כמו לקרוא לחניבעל לקטר 'בעל טעם ייחודי'. במקום להזדעזע מהעולב והעוני, מהדיאלקט הכפרי והמשובש, משיעור הילודה הגבוה-מדי, פלורה מתחילה להתאים את המקום אליה, כשהיעד שלה בסופו של דבר הוא למצוא בעל עשיר כדי שתוכל לחיות את החיים הנוחים שהיא כל-כך אוהבת.

בפתח הספר, אחרי ההקדמה שובת-הלב של המתרגמים לעברית (אליהם, כאמור, אתייחס בהמשך) מופיע מכתב שכתבה גיבונס לאנתוני פּוּקווֶרְת'י, סופר שבדתה מליבה, בו היא מסבירה לו על המעבר מכתיבה עיתונאית לסיפורת:

כידוע לך, עשר שנים מחיי כיוצרת עברו עליי בהמולה הסתמית והוולגרית של מערכות העיתונים. האל לבדו יודע איזו השפעה הייתה לדבר על תפוקתי בתחום הספרות. ואפילו ברגע זה אינני מעיזה לחשוב על כך. יש דברים (למשל, אהבה ראשונה וביקורות ספרות) שאישה בגיל העמידה אינה ששה לבחון מקרוב. למעשה, השפעת אותן שנים רעות על סגנוני (אם יורשה לי להתנאות באותו מרכיב נפלא באוזני סופר, שהסיפורת הצלולה והדקדקנית שלו העשירה את ספרותנו לעד) הייתה חמורה מכפי שניתן לשער.

חייו של עיתונאי הם דלים, מכוערים, גסים וקצרים — וכך גם סגנונו. אתה, המיומן כל כך בליטושו המעודן של כל ביטוי צלול ודקדקני, ודאי תבין את גודל האתגר שעמד בפניי עת התחוור לי, בתום עשר שנים של עבודה עיתונאית שבמהלכה למדתי לומר במדויק ובמשפטים קצרים את מה שהתכוונתי לומר, שאם ברצוני לכתוב יצירות ספרות ולזכות בביקורות חיוביות, עליי ללמוד לכתוב כאילו איני לגמרי בטוחה מה ברצוני לומר, ואת זאת לומר במשפטים ארוכים ככל האפשר.

גיבונס לועגת בספר שוב ושוב לסגנון של סופרות וסופרים אנגליים מהמאות שקדמו לה וגם בני זמנה שכותבים כלשונה על "מאבקים רוחניים כבירים, המתרחשים על רקע אגם, קרחון או ביצה". היא אומרת על פלורה שהיא אוהבת רומנים ויקטוריאניים כי "זה סוג הרומן היחיד שאפשר לקרוא אגב אכילת תפוח". גיבונס מתנסה בעצמה בקטעי פרוזה גדושה ומופרזת באופן פארודי, אותם היא מסמנת בכוכביות שגם מדרגות את איכותן. למרות הלעג, כשגיבונס גולשת במקומות אלה לכתיבה בסגנון ויקטוריאני או ג'ורג'יאני – הסגנונות שהיא בזה להם כה – היא עושה זו בחן רב.

גם הנישואין, משאת נפשן של גיבורות אותם רומנים, אינם תופסים מקום דומה אצל פלורה. למרות העיסוק הבלתי-פוסק שלה ברצון להינשא, החיפוש האמיתי של פלורה הוא לא של בעל, אלא של סיפור טוב. אני חושב שזו הסיבה שבגינה התאהבתי בה ברגע, למרות שלל תכונות האופי המרגיזות שלה.

"כשאהיה בת חמישים ושלוש, הייתי רוצה לכתוב רומן מעולה כמו 'הטיית לב' (מאת ג'יין אוסטן, אב"נ). אבל, כמובן, העלילה תתרחש בתקופה המודרנית. בשלושים השנים הבאות אלקט חומרים לרומן. אם מישהו ישאל אותי במה אני עובדת, אומר, 'בליקוט חומרים'. איש לא יוכל להתנגד לזה. מה גם שבאמת אעשה זאת."

גברת סמיילינג לגמה מהקפה שלה במורת רוח אילמת.
"אם תשאלי אותי," המשיכה פלורה, "אני חושבת שיש לי הרבה במשותף עם מיס אוסטן. היא רצתה שהכול סביבה יהיה מסודר, נעים ונוח, וכך גם אני. את מבינה, מרי" — וכאן הרצינה פלורה ונופפה לעומתה באצבעה — "אדם שסביבתו אינה מסודרת ונעימה ונוחה לא יוכל אפילו להתחיל ליהנות מהחיים. איני יכולה לשאת אי־סדר."

התשוקה האמיתית של פלורה היא לסיפור טוב. בניגוד לגיבורות ברוב ספריה של ג'יין אוסטן, פלורה היא זו שמניעה את גלגליו של הסיפור. הרי פלורה הנחושה והאמביציוזית לא תיתן לסופרת שכותבת את הספר לקבוע עבורה מה יהיה גורלה באמצעות דמות גבר מסוקס ואלגנטי, לא ולא, היא בעצמה תשיג את היעדים שלה. והיעד המרכזי שלה הוא להיות הגיבורה של הסיפור שלה. היא אמנם יכולה להיות נודניקית, שבעת רצון ומפונקת עד בלי די, אבל פלורה, בסופו של יום, היא גברת-גברת. והיא חתיכת גיבורה.

אוסטן לא היחידה שנמצאת על הכוונת של גיבונס. ברגע אחד בספר היא אומרת שלאחיות ברונטה היה אח צעיר שכתב ספרים והן בעצם גנבו את העבודה שלו (!); ברגע אחר היא לועגת לד"ה לורנס באמצעות דמות של סופר בלתי-נסבל שכל מה שהוא מצליח לראות ולהבין מכל דבר – זה סקס.

 

חוות נחמא פורתא

הכתיבה הממזרית, החדשנית, הפתלתלה, רוויית הרפרנסים והמחוות של גיבונס, הופכת את מלאכת התרגום של חוות קולד קומפורט למשימה קשה מאין כמוה. גיבונס ממציאה ללא הרף: מילים חדשות (משַנגֵל, מקרפף כלים), חפצים חדשים (פַּלמוֹר, מַלשֵׁז) ופיתוחים טכנולוגיים משונים (מטוס מסוג טווין בֶּלישָה דו־עטלפי). היא מעניקה לדמויות ולמקומות שמות בעלי משמעות (כך למשל סמיט וכץ מסבירים שבחרו שלא לגייר את שם הספר ל"חוות נחמה פורתא" אלא לדבוק במקור האנגלי) וגם יוצרת לעתים משפטים משובשים וסתומים בכוונה ("בשביל זה בִּחבַּקתי אותך מתי שהיית פִּשפשית?" או "תִמפַּח רוחו של הקורקבן, גור רוֹדֵפנָשִׁים"). שהם סמיט ואמנון כץ לא רק שצלחו את משימת מלאכת התרגום, אלא עשו זאת בצורה מעוררת השתאות.

מרוב פליאה על חידושי המילים שיצרו השניים יש מאַין – בצורה כל-כך אורגנית לשפה העברית – רכשתי לעצמי עותק דיגיטלי של הספר באנגלית כדי לנסות להבין איך ומה. דוגמה שמוצאת חן בעיני לגאונות שבמלאכת התרגום של השניים היא המילה דילדן; דילדן, כך בספר, הוא צמח שפורח בשיא הקיץ ומעודד זוגות להתייחד, וכתוצאה מכך – להיכנס להריון. המילה הזאת חזרה שוב ושוב לאורך הספר, תמיד בהקשר של מין, אמצעי מניעה והריון. תהיתי מהו אותו דילדן. במקור האנגלי המילה היא sukebind, חידוש לשוני של גיבונס, הלחם של שני שמות צמחים ובתוכו רמיזה ליניקה ולדבש. בתרגום של שמות הצמחים לעברית הרמיזה המינית לא עוברת. לכן המציאו סמיט וכץ את הדילדן, שם שמצלצל דומה לתלתן וכמובן מזכיר את המילה דילדו ואף דגדגן. הרי לכם חידוש לצמח בעל שם עברי כשר וגם 'צמחי' שיש בו גם רמיזה מינית. אבל זה יותר מזה. מכיוון שהמילה לא מנוקדת ניתן לקרוא אותה לא רק בדומה לתלתן, אלא גם דְיָלְדָן, בארמית – 'שיולדות'. כלומר, החלופה העברית היא לא רק ראויה אלא אפילו מוסיפה למקור עומק נוסף. הברקה נוספת היא בתרגום שמות ארבע הפרות שבמקור נקראות Graceless, Pointless, Feckless, Aimless, שמפאת התקף הצחוק שהתרגום לשמות האלה גרם לי בעת הקריאה, לא אהרוס לכם את העונג שבגילוי בזמן אמת.  גם ההקדמה ואחרית-הדבר שכתבו השניים העשירו את הקריאה והוסיפו לעונג שלה, שהיה רב מלכתחילה.

התרגום הנפלא של חוות קולד קומפורט לא מותיר לקורא העברי ברירה או מקום לתירוצים. קִראו את הספר, תיהנו מסיפור ממזרי, חכם ומלא בדילדנים, פלמורים וארוחות-שַׁחַץ, ומִסרו ד"ש ממני לפלורה, היא דווקא בסדר.

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *