קבצנים וגאים

קבצנים וגאים, אלבר קוסרי, הספריה החדשה 2016 (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

ומה אם במקום להתעסק עם כסף, עם העבודה שלכם, עם הבית שלכם, עם האוטו שאתם רוצים לקנות, או הרכבת שמאחרת, החבילה שהזמנתם מאיפשהו ועדיין לא הגיעה, קרן הפנסיה שלכם שצוברת כסף, אבל לא כמה שהיא אמורה לצבור, עם הנופש בפסח, עם החלפת דירות לכריסמס, התמונות שרציתם לצלם לאינסטגרם, הארוחה שרציתם להכין לחברים שלכם, הסרט השני של טריינספוטינג, במקום כל זה, מה אם הייתם עוזבים הכל? אבל הכל. מפנים גב לקריירה שלכם. נפטרים מהרכוש. מפסיקים לשאוף להשתפר. פשוט חיים את ההווה הפשוט, ללא כל עתיד או עבר? מה אם לא היה מעניין אתכם שטראמפ נבחר לנשיא ארצות-הברית?

זה בדיוק מה שאלבר קוסרי, סופר שזו הפעם הראשונה שמתרגמים את ספריו לעברית, מציע לכם. הוא מציע זאת באמצעות שלושה גיבורים; הראשון הוא גוהאר, אקדמאי לשעבר, שעבר לגור עם דלת העם בקהיר, בחדר שהוא כל כך עירום מכל חפץ שאין בו אפילו מיטה, ומתפרנס מעות מועטות מראיית חשבון עבור בית זונות. גוהאר ישן על ערימת עיתונים, והפעם הראשונה שאנחנו פוגשים בו היא גם הרגע שבו הוא מבין שערימת העיתונים שלו נהרסה, משום שהשכן שלו מת והמקוננות שמייד מגיעות עומדות להרוס לו את היקיצה הטבעית שלו. אפשר אולי לצפות לאיזה זעם אביוני, לחרדה על הרכוש היחיד שיש ברשותו, לאבל על השכן המת, אבל גוהאר אדיש. למעשה, הדאגה היחידה של גוהאר בחיים היא כדור החשיש היומי שלו. את כדור החשיש מספק לו בחינם יגן, סוחר סמים כעור במיוחד, שידוע דווקא בשירים שהוא כותב ומחשיב את גוהאר כאבא הרוחני שלו. בחבורה הזאת ישנו גם אלכורדי, פקיד כל כך עלוב, שהבוס שלו מחרים לו את העט בשל חוסר שימוש, לאחר ששילם לפקידים אחרים כדי שיעשו בשבילו את העבודה שלו.

סופר עם שיק
Taken by Pedro Uhart at the Hôtel La Louisiane Paris (ויקיפדיה)

יום אחד קורה מקרה: יגן נעלם לרגע, גוהאר נכנס לפניקה, הוא נזכר ששמע פעם שבסוריה החשיש חוקי, והוא חוזר לחלום ישן שלו: לנסוע לסוריה. הוא מבקר בבית הזונות, ואחת הזונות עונדת על ידיה צמידי זהב, שאוצרים בתוכם כסף רב מהדרוש לנסיעה. גוהאר, האידיאליסט, המהפכן, הרגוע, רוצח זונה. (בספרים זה מותר; עבור סופרים דמה של זונה שווה פחות ואפשר לבדוק את המצב המוסרי של האדם על ידי רציחת זונה, זה לא באמת נחשב רצח, אולי הריגה.) וכאן נכנסת לתמונה המשטרה, ובא כוחה המסכן, אשר נתקל בחבורת הבטלנים המשתמטים האלו, בחקירה שמייד הופכת לבדיחה, ובמסגרתה לומד החוקר ההומו איך נראית התנגשות חזיתית בין ציות אזרחי למרי של בטלנים.

ומה אם זו באמת אפשרות? מה אם כולנו נשמוט את הכל, את עולה של ציביליזציה, ונחזור להיות נוודים? אולי זאת הדרך להפיל את המשטר? אלבר קוסרי, בהחלט חושב שכן. או כמו שאומר גוהאר, באחד הנאומים היפים בספר: "שיהפכו כולם לקבצנים. אני בעצמי קבצן, לא? כשתהיה לנו ארץ שבה העם מורכב כל-כולו מקבצנים, אתה תראה מה יקרה לשליטה האדירה הזאת. היא תתפורר לאבק".

קוסרי הוא יליד מצרים שחי בחדר מלון בשכונה בוהמיינית לשעבר בפריז במשך ששים שנה, חבר לכל המי ומי של הספרות הצרפתית, ובראיון איתו הלין על ההתברגנות של השכונה: "פעם הייתי הולך למועדון בשתיים בלילה ובטוח הייתי פוגש חבר. היום, אין כלום". קוסריי אמנם לא עבד, הוא טען שהוא לא קם לפני שתים עשרה בצהריים, כמו שמספר מתרגם הספר ניר רצ'קובסקי באחרית הדבר היפה שלו,, אבל היו לו חברים מפורסמים שדאגו לו לכסף. ככה שהאידיאולוגיה המוצקה שהוא מציג בספר היא אולי שעשוע נחמד, אבל לא בטוח שבאמת רלוונטית למישהו אחר מלבדו.

ובכל זאת, קשה להתנגד לקוסרי. ראשית משום שהמציאות עצמה לפעמים בהחלט קשה וכל דבר שמאפשר לברוח ממנה בכזו נעימות ועצלות הוא בהחלט ברכה. שנית, משום שקוסרי הוא סופר רב קסם. הוא מצייר דמויות אמינות בקלות ובמהירות, והוא נהנה להתבדח עם הקוראות שלו על שלל נושאים כמו גדם-איש (לא המצאתי!) בלי ידיים ורגליים שזעקות העונג של אשתו בזמן הסקס נשמעות עד לשכנים, כמו זונה חולת שחפת ששמה ללעג פקיד ממשלתי, כמו בית מלון שבו אין מספיק שמיכות חמות כדי לכסות את כל האורחים, וכמו חוקר משטרה שמוטרד מטיב העוגות שמוגשות בבית הקפה הרחוק מהעין בו הוא נפגש עם מאהבו הסודי לעתיד. שלישית, משום שבסוף הספר לא נותר עוד אדם אחד חסין מפני כוח המשיכה של הבטלה. הקסם הזה הופך את הספר הזה לתענוג אמיתי, גם אם השיטה הזאת, של הימנעות אזרחית, לא נראית כמי שתוכיח את עצמה באמת. אז במקום ללכת לעבודה מחר, תקראו.

לרכישת הספר בחנות 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *