Beautiful Animals

 

Beautiful Animals – Lawrence Osborne, 2017

אחת הבקשות שכל מוכר ספרים שומע היא 'אפשר בבקשה ספרים שמתרחשים בX?'. הודו, שוודיה, מרוקו ואפילו טרנסילבניה – אנשים אוהבים לקרוא ספרים על המקום שהם נוסעים אליו. למה? אולי כי הם רוצים להיכנס לאווירה ואולי כי הם מפחדים שלא יצליחו לחוות עיר שלמה בחמישה ימים ולכן מעדיפים ללכת על חוויה מתוּוכת. אני מודה שגם אני מחובבי הז'אנר; זה באמת מפתה לקרוא את 'צלה של הרוח' בברצלונה, את 'אוליבר טוויסט' בלונדון, את 'כל החיים לפניו' בפריז וכן הלאה. אבל אני מודה שלמרות הקסם שיש מאחורי הרעיון הזה, זה בדרך-כלל לא עובד. הרחובות הם לא אותם רחובות, קשה להצליח לדמיין את העיר כמו שהיא נראתה פעם או כמו שהיא מיוצגת בספר, וגם כשמצליחים – זה בדרך-כלל רק מוריד מהאופן שבו חווים את הספר ואת העיר, ובסוף אני מוצא את עצמי יושב על איזה ספסל ברחוב אקראי ומתעקש – כן הסצנה הזאת קרתה כאן! אבל לפעמים מגיע ספר שלא רק מצליח להעביר חוויה של מקום, אלא שלרגעים ממש מצליח לחזות את הרגע הבא בטיול, ולהשפיע עליו.

Beautiful Animals מאת לורנס אוסבורן מתרחש באי היווני הידרה. הוא מסופר מנקודת מבטה של נעמי, בחורה בריטית צעירה משועממת אידיאליסטית-אך-מפונקת שמצטרפת לאביה המיליונר ולאשתו היוונייה בחופשת הקיץ הקבועה שלהם באי. היא פוגשת את סם, אמריקאית צעירה ממנה, ויחד הן מתחילות לבלות קיץ מפוהק תחת השמש היוונית הנעימה. כמו חיות טרף יפהפיות ומסוכנות הן רובצות בשמש, שוחות ומחכות שמשהו יקרה. כבר מהעמוד הראשון של הספר אפשר להרגיש את הסכנה שמשחרת מתחת לעלילה שלו, בין הבתים הבוהקים בלבן והדלתות הכחולות. משהו רע הולך לקרות. ובאמת, אחרי כמה ימי שוטטות שבעה ומנומנמת, הן נתקלות בפַאוּד, בחור סורי שנפלט מהים האגאי לחופי הידרה, כשכל מה שברשותו הם הבגדים המרופטים שלגופו. נעמי מחליטה לקחת אותו בתור הפרויקט הסודי שלה, ובעזרת הכסף של אבא שלה לשקם אותו ולהפוך אותו לאזרח אירופאי מן השורה. היא משתמשת באינספור הסברים פוליטיים ואידאולוגיים ללמה מותר לגנוב ולשקר כדי לעזור לו, אבל בואו נגיד שחזותו הנאה של פאוד וגינוניו המסתוריים לא מפריעים. הפרויקט שנעמי לוקחת על עצמה מכניס אותה ואת סם לסחרור אלים ובלתי צפוי וממלא את הקיץ שלהן בשקרים, ים של מתח מיני ואפילו רצח.

קראתי את Beautiful Animals על חופיו של אי יווני בשם סיפנוס. היה מענג לקרוא בספר על עצי הזית שמוריקים לצד החוף החם, ואז להרים את המבט ולראות כמה כאלה ממש מולי. או לקרוא על כל מיני מאכלים ומשקאות יווניים מפתים ולהזמין אותם בידענות בארוחה הבאה גם כשהם לא מופיעים בתפריט, להפתעת המלצר. אבל בשלב מסוים הטיול והסיפור התחילו להדביק את הקצב. פתאום נעמי יושבת במסעדה שנקראת Sunset, שעה אחרי שאנחנו ישבנו במסעדה כזאת בעצמנו, או מדברת בחיבה על מקום אחר שנמצא ממש מתחת לחדרים שלנו. מצאתי את עצמי מרים את המבט מדי פעם בחשש, בטוח שעוד רגע אראה אותה הולכת על החול לצד פאוד, מפלרטטת בזהירות. לקראת סוף הספר כבר התחלתי להתבלבל ולחשוב שגם אני מסובך במזימה שלהם, להביט מעבר לכתף ולנסח בראש הסברים מספקים למשטרה היוונית על החלק שלי בפשע – אני רק קורא! אני לא אשם!

הכתיבה הלופתת של לורנס אוסבורן מהדהדת כמה מהשמות הספרותיים החביבים עלי – גרהם גרין, דונה טארט ופטרישיה הייסמית', אבל עלילת הספר מזכירה יותר מכל את שלום לך, עצבות האלמותי של פרנסואז סאגאן, ואני מוכן לאכול את כובע הקש שלי אם אוסבורן לא עשה כאן מחווה מכוונת לספר. כמו בשלום לך, עצבות (ומי שלא קרא/ה, תיכף ומיד!), גם בBeautiful Animals יש את כל המרכיבים של סיפור מתח מעולה – צעירה משועממת, אי פסטורלי, צעיר זר ומסתורי – אבל גם עולם נפשי, פוליטי, ארוטי מורכב ומפתה שיצליח ללכוד גם את הקוראים האנינים ביותר שמעווים את פניהם בסלידה בכל פעם שהם שומעים את הצירוף 'ספר מתח'.

ועכשיו, מילת נזיפה. לאחרונה אני נתקל בתסמונת ספרותית – ככל הנראה מדבקת, מכיוון שהיא פשתה בכמה מהספרים שלקחתי איתי במזוודה – שאני קורא לה 'תסמונת הסוף העייף'. ספרים שמתחילים מעולה, ממשיכים טוב ומסתיימים במין עייפות מהורהרת ומשועממת, כאילו הכותב לא חשב מלכתחילה איך לסגור את הסיפור, או שהוא איבד את האנרגיה לקראת הסוף. לצערי גם Beautiful Animals סובל מהתסמונת הזאת. ההתחלה שלו מצוינת ואף יותר מזה, האמצע מלא בשר, אבל הסוף קצת 'פרווה'. ויש משהו כמעט מכעיס בספר שמתחיל בכזו תנופה אדירה ומתמסמס לקראת הסוף, כאילו כבר היה עדיף שגם העמודים הראשונים היו בינוניים.

ובכל זאת, למרות שקינוח פרווה יכול להרוס גם ארוחה מעולה, "חיות יפהפיות" מצליח להשאיר את הקורא עם בטן מלאה (וזהו, כאן אני מפסיק עם המטאפורה הורסת-התיאבון הזאת). כי מתחת לסיפור המותח, הוא דן בצורה מעניינת בנושא חשוב. לא, לא באופן שבו פליטים מהמזרח התיכון ומאפריקה הורסים את אירופה, אלא דווקא באופן שבו אירופאים, ובעיקר צעירים ליברליים ומפונקים, מתייחסים אליהם. אביה של נעמי מהרהר בנקודה הזאת: "מעולם לא היה לו ברור, אחרי הכל, למה צעירים אימצו עמדות ליברליות או שמאלניות שלא היה להן דבר עם סגנון חייהם, ולמעשה חתרו תחתיו וסתרו אותו לחלוטין" (התרגום שלי). נעמי מצידה מספקת תשובה די פשוטה, היא רואה בפאוד הזדמנות סקסית במיוחד להיהפך לגיבורת הסיפור, למושיעה: "היא רצתה להיות השומרונית הטובה: העבודה הקלה בעולם, ומושלמת עבור אירופאים חסרי תועלת ממעמד הביניים". 

גם הפליטים מקבלים בספר טיפול מעניין; בדרך-כלל הם מיוצגים בתרבות הליברלית כקורבנות נצחיים, כדמויות פלקטיות ואומללות שרק מחכות שאיזו אירופאית יפה ועשירה תיקח אותם תחת חסותה. אבל לעיתים קרובות כשרואים במישהו רק קורבן, קשה להצליח לראות בו בן אדם. במובן הזה, פאוד הוא דמות מפתיעה. הוא מצליח לבלבל גם את נעמי וסם בטעם האנין שלו, בידע שלו בשפות, בהיסטוריה המשפחתית העשירה שלו ובעיקר בכך שהוא לא ממש דובון-אכפת-לי מלא תודה. כי לפני שהתחילה המלחמה בסוריה, פאוד היה בן אדם עם עולם שלם מאחוריו, עם משפחה, עם בית, עם תכונות אופי שונות וסותרות. ולמרות שקשה להבחין בכך כשהוא שוכב על החוף תשוש ולבוש בטריינינג זול – הוא עדיין כזה. הניצול בין נעמי לפאוד הוא כמעט דו סתרי – היא רואה בו פרויקט חברתי והוא רואה בה כרטיס כניסה אפשרי לתוך זרם הדם של אירופה. ונעמי השבעה, ההדוניסטית, המפונקת, היא סינקדוכה ליבשת שלמה שעדיין לא יודעת איך להתמודד עם השינויים שעוברים עליה.

אם אצטרך לחלץ מהפוסט הזה המלצה אחת, היא קודם כל – טוסו לאי יווני. תיכף ומיד. את Beautiful Animals קִראו על החוף, עם כוס אוזו ביד אחת וכף מלאה בסלט יווני בשנייה (את הספר לא חייבים להחזיק ביד, הוא יכול לשבת על השולחן, בסדר?!). מי שלא מתכנן נסיעה קרובה ליוון יכול גם הוא לקרוא את הספר, אולי על חוף תל-אביבי, ובין הפרקים שיעצום את עיניו, ינער את החול מהדפים, יאזין לזמזום הציקדות מרחוק, ישאף מלוא הריאות רוח-ים, וידמיין שהוא על אי יווני קטן, מלא בחיות יפהפיות ומופרעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *