הקומונה

30

הקומונה, מיכל פיטובסקי, אוגנדה 2017

כמה שנים אחרי שעברתי לתל-אביב, הסתובבתי עם חברה בחנות ספרים ושוחחנו בלהט על נושא בוער ודחוף מאין כמוהו – פזמונאים עברים שאהובים עלינו במיוחד. כל מיני שמות עלו, מאיר אריאל, עלי מוהר, יהונתן גפן ואפילו יאיר לפיד (!). לקראת סוף השיחה אמרתי בטון מסכם שנראה לי שבסופו של דבר הפזמונאיות החביבות עלי הן תרצה אתר וכמובן – נעמי שמר. למשמע השם האחרון החברה השתנקה בבהלה, נעצה בי עיניים פעורות ואמרה בזעזוע "אלעד, אנחנו מהשמאל!".

הקומונה, ספרהּ החדש של מיכל פיטובסקי, מספר על חבורה של קומונרים מגרעין כחול-חולצה-אך-נטול-שם, שעושים יחד שנת שירות בחולון. החבורה הצעירה מתוסכלת מחוסר ההצלחה שלהם לשכנע את תלמידי העיר בערכי השמאל, ונקרעים בין ניסיונות להסוות את השמאלנות שלהם, לבין הטחתה בפניהם של התלמידים. שום דבר לא עובד, הם לא מצליחים לגייס את הצעירים שרובם המוחלט נוטה ללאומנות, גזענות כלפי פלסטינים ובעיקר שנאה יוקדת כלפי כל מה שמריח קצת שמאלני. הם תקועים.

גיבורת הספר אינצי מבינה שהמצוקה הגדולה של השמאל היא בסיסית למדי – פשוט אין מספיק שמאלנים. היא מבינה גם שהם לא יצליחו לשכנע אף אחד להצטרף למטרה שלהם באמצעות שיחות והפסקות פעילות. לכן הדרך ההגיונית היחידה לפעול היא פשוט להתחיל להביא מלא ילדים. הרעיון המבריק הזה הוא לא רק אנקדוטה ברקע של הספר, אלא מרכז העלילה. אינצי כותבת את "מניפסט התנועה להרחבת השמאל" ומנסה יחד עם חברותיה לקומונה, בנות השמונה-עשרה יש לציין, להיכנס להריון, ולהביא לעולם מלא ילדים קטנים ושמאלנים.

הקומונה מתמודד עם בעיית הדמוגרפיה של השמאל, נושא שלא כל-כך מדברים עליו, לפחות לא בגלוי. בגלל האינדיבואליזם והפמיניזם והאסקפיזם והניהיליזם ועוד הרבה אִיזמים אחרים, שמאלנים פשוט לא מביאים ילדים. וגם אם כן – אחד או שניים מקסימום. זה הזמן לגילוי נאות: מיכל ואני חברים ואף השתתפתי במימון ההמונים של הספר.

נחזור רגע לשיחה שהזכרתי בהתחלה עם החברה בחנות הספרים. התגובה שלה מאד הצחיקה אותי, ומצחיקה אותי עדיין. היא יוצאת מנקודת הנחה ש"אנחנו", השמאלנים, נולדנו שמאלנים, הלכנו מגיל צעיר להפגנות נגד הכיבוש, האזנו ל'בייבי פוליאנה פרנק' בעריסה, קראנו מחזות של יהושע סובול עם ניקוד כבר בכיתה א' ויודעים לדקלם את "האינטרציונל" בעל פה גם מתוך שינה. נעמי שמר? לא בבית ספרנו! אנחנו מהשמאל.

תחושות דומות עלו אצלי כששמעתי על הרעיון שעומד בבסיס הקומונה; כי מה זה אומר להביא לעולם ילדים שמאלנים? איך שמאלני נולד – מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה? האם מדובר כאן בעניין גנטי? וגם אם לא, האם אנחנו לא מדברים כאן על ילדים מאזורים מסוימים בארץ? מעדוֹת מסוימות? ומה עם אותם שמאלנים שנולדו למשפחה, רחמנא ליצלן, לא כל-כך שמאלנית והפכו לכאלה? ומה לגבי הז'אנר הוותיק והחביב – שמאלנים 'שהתפכחו'?

שאלת העניין הגנטי מרחפת כל הזמן בין שורות הספר, מבלי שהיא נאמרת באופן ישיר. ובאמת, יש אימה גדולה מלדבר על גנטיקה בהקשרים אידאולוגיים. קשה שלא להיזכר במשטרים שלא רק דיברו על זה, אלא גם ממש פעלו למען השבחת הגזע. האימה הזאת מתבטאת בספר באמצעות נקודת העיוורון של הקומונרים: מוצא עדתי. הספר מדבר על האפשרות של להביא ילדים שמאלנים לעולם, אבל בוחר שלא להגיד בקול איך נראות רוב המשפחות השמאלניות בישראל, ובמה הן מתאפיינות. העיוורון של הקומונרים מעניין; מצד אחד, הבחירה שלא לדבר על עדות כשמדברים על שינוי יזום בדמוגרפיה, במיוחד בהקשר פוליטי, היא בעייתית בלשון המעטה: הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי על הספר הוא שהכותרת שלו צריכה להיות 'בואו נביא מלא ילדים אשכנזים'. מצד שני, העיוורון הזה מבטא את עומק הסאטירה של הקומונה. עיוורון הצבעים של הקומונרים הוא אותו עיוורון של השמאל, שמאחוריו עומד הפחד והתיעוב הגדול לדבר על הנושא הזה, על אותו 'שד' מפורסם ושחור שיער שמגיע תמיד ברגע הלא נכון. העיוורון הזה מעלה שאלה מעניינת – האם השמאל ההריוני יכול לגייס לשורותיו גם אחרים? גם את מי שלא 'נולד' בתור השותף הטבעי שלו? את מי שלא גדל בתוך השמאל?

בהקשר הזה, הדמות המעניינת ביותר בספר היא – וסלחו לי על הנרקיסיזם שעלול להשתמע מהבחירה הזאת – אלעד הקומונר הדתל"ש. הצירוף 'דתי לשעבר' כבר מכיל בתוכו את הניגוד, את התנועה האפשרית בין אידאולוגיות ושיוך פוליטי. כי אם אפשר להיות דתי לשעבר, אפשר גם להיות ימני לשעבר ושמאלני לשעבר וטבעוני לשעבר. ואלעד הוא לא סתם שמאלני, הוא קומוניסט! החרדה העמוקה שיש להרבה הורים מכך שהילד שלהם יבחר במסלול שונה לחלוטין משלהם לא נאמרת בספר באופן ישיר, אבל מתגלמת בדמותו של אלעד. הוא מזכיר לנו שלא כל השמאלנים גדלו על ברכי הליברליזם והנאורות החילונית. לא כולנו למדנו בעירוני א' ושתינו קפה בתולעת ספרים או באלבי מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. דמותו של אלעד היא ביטוי חכם ורגיש של ההיברידיות של הלשעבר, של האפשרות לשנות דעה ולעבור בין קבוצות. היא תזכורת לכך שהדעות שאנחנו מחזיקים בהן לא צרובות אצלנו במטען הגנטי, וגם כשדעה של מישהו נראית לנו הזויה לחלוטין ורחוקה מאיתנו שנות אור, אנחנו בכל זאת מסוגלים לעשות את הדרך אליו ולהבין מאיפה היא מגיעה. ואם לעשות פרפרזה על המשפט המפורסם של סימון דה-בובואר – אתה לא נולד שמאלני, אתה נעשה שמאלני.

וכמובן שהאפשרות לעבור בין קבוצות היא דו-כיוונית. נראה שרוב הדמויות מתעלמות מהאפשרות המאיימת הזאת – שהילדים שהן מתכננות להביא כמשיחי השמאל, לא יהיו שמאלנים בסוף. אבל אז שבה ומופיעה דמותו ההיברידית של אלעד וחותרת תחת הרעיון המופרך של אינצי, מנכיחה את היסודות הרעועים שעליהם הוא יושב, וגם את הייאוש שהפך למובנה בשמאל הישראלי, והוביל אותה לרעיון חסר סיכוי שכזה.

אבל הקומונה הוא לא רק רעיון מבריק ומתריס. הוא הולך עד הסוף עם הטירוף שמובנה בו. בכל פעם שהסיפור הגיע לעוד שיא עלילתי חשבתי לעצמי 'הנה, עכשיו מבוגר אחראי יגיע לדירת הקומונה ויעצור את הטרלוּל שאליו נכנסו חבורת הצעירים הזאת', אבל זה לא באמת קורה. הפיתוי הגדול שיש ברעיון של אינצי – מופרך ככל שיהיה – מעניק להקומונה תנופה סיפורית אדירה ומאפשר לנו להציץ ברעיון הזה ולבחון אותו, גם אם במסגרת בדיונית וסאטירית. ומעבר לאמירה הפוליטית, הסיפור נבנה בצורה שקשה לעמוד בה, הוא שנון, מצחיק ומשוחרר, מלא בדמויות חכמות, אנושיות ואמתיות – מהסוג שמתאהבים בהן (שמרי), מעריצים אותן (אינצי) ומתעצבנים עליהן (גם אינצי). קראתי את הסיפור בשלוש נשימות, חלקן תוך כדי צחצוח שיניים ובישול ארוחת צהריים, צמא להבין מה קורה בין הקירות המטונפים של דירת מושיעי השמאל.

למרות העיסוק הפוליטי האינטנסיבי, הקומונה מצליח לא לקחת את עצמו מאד ברצינות. מדובר בהישג יוצא דופן בזירות שבתוכן הוא פועל – הספרות הישראלית העכשווית והשמאל הישראלי – שני מרחבים שתמיד חשבתי שמתייחסים לעצמם טיפה יותר מדי ברצינות. מיכל לא כתבה עוד כתב אישום נוקב ומתיש על מגוון הבעיות של השמאל הישראלי, אלא טקסט ממזרי, מהנה וסוחף, כזה שלא אופתע אם יצליח לשכנע כמה צעירים להביא ילדים לעולם. אני רק מקווה שאם הילדים שלהם לא יגדלו בסוף להיות שמאלנים – הם לא ייקחו את זה קשה מדי.

*

הערה הכרחית בצוק העתים למרות חוקי הכתיב החדשים והדרקוניים, אני ממשיך לכתוב בכתיב חסר היכן שאפשר, ואמשיך לעשות כך עד שקלגסי השפה יתדפקו על דלתות ביתי כדי לקחת אותי. אִין יוֹר פייס האקדמיה ללשון.

 

פורסם לראשונה בייאוּש נוח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *