קיץ בטרם חשכה

קיץ בטרם חשכה, דוריס לסינג, כנרת זמורה ביתן 1980 (מאנגלית: רונית לנטין)

גיבורת הספר היא קייט בראון, אם לארבעה ורעיה למופת שגרה בלונדון, ומבינה יום אחד, למרבה הזוועה, שהילדים שלה גדלו והם כבר לא צריכים אותה. גם הבעל שלה, בעל אהוב ואוהב ומפרנס ומכובד, יכול להסתדר טוב מאד בלעדיה למשך קיץ שלם אחד. קייט, שהייתה עקרת בית מהיום שהילדים נולדו, צריכה עכשיו, כשהיא ממש בקצוות של גיל העמידה, להמציא את עצמה מחדש. היא מקבלת על עצמה תפקיד של מתורגמנית באומות המאוחדות, ומתברר לה שהיא ממש טובה בתפקיד הזה. מתברר לה גם שלמרות השנים הארוכות בבית היא לא הפסיקה להיות אישה: המיניות שלה עדיין מתפקדת, היכולת שלה לחוות הרפתקאות ולהתבונן על העולם מזוויות חדשות עדיין במקומה, והיא לא מקובעת למקומה בעולם במסמרות ברזל, היא עדיין יכולה לשחק עם מה שחושבים עליה, להתנסות. וקייט הולכת על כל הקופה: היא משנה את חייה מקצה לקצה, באופן זמני, כדי שתוכל להרגיש, ולו לרגע, בחזרה בת 20.

אם הספר היה בן אדם, מי הוא היה?
זה ספר מעולה והמעלה העיקרית שלו היא בכך שהוא מזדהה עם הגיבורה שלו באופן מושלם. כך שלפנינו לא ספר שמספר על אישה בגיל העמידה, אלא אישה בגיל העמידה ששותה איתנו תה בסלון המסודר שלה, עם התמונות של הילדים על הקירות ועם מזכרות קטנות מחופשות של בורגנים ברחבי העולם, ומספרת לה על הקיץ ההוא שבו גילתה שהיא עדיין לא מתה, ומצליחה להפתיע אותנו בכמה המזג שלה סוער מתחת לסמלי המעמד הקטנים. למעשה, כשמסתכלים על הספר, מתפלאים שהוא לא לבוש בחוטיני נועז, ומעליו שמלה ומגוהצת, ומצליח להתהלך בעולם בלי נעלי עקב בגובה בינוני אבל עם שפיצים חדים.

איך הספר נשמע?

"היא התבוננה באשה צעירה שהלכה ברחוב עם עגלה. הנערה הזאת, כבת תשע-עשרה – בת גילה בערך, כשנולד ילדה הראשון – לבשה חצאית קצרצרה, היו לה שערות אדומות כהות ופראיות, עינים ירוקות, מרץ שלו. עם זאת, היא נראתה כילדה קטנה המשחקת ב"להיות אמא". היא דחפה את עגלת התינוק ביד אחת, וביד האחרת נשאה שקית ענקית מלאת מצרכים. צעדה כאשת ויקינגים. אחרי שראתה את הנערה הזאת, החלה קייט מתבוננת בנערות אחרות. פתאום התמלא הרחוב בנשים צעירות לא נשואות או בנערות עם תינוקות, וכולם נעו – כן, בכך התבטא הדבר: בדרך שבה נעו – בחן שלו, כלאחר יד, בחרות נפלאה. זה היה הבטחון. זה היה כל מה שהיא, קייט, איבדה מרוב התודעה העצמית, המודעות לתוצאות מעשיה.
אחר-כך, לאחר שקלטה בקפידה את האמת של נשים צעירות אלה – כל-כך כאב להשוותן אליה – החלה מתבוננת בתנועותיהן של בנות גילה ובפרצופיהן הבדל של עשרים שנה, זה היה כל הדרוש כדי להפוך את הפרצופים האמיצים האלה לזהירים, לחשדניים. או שהיה שפוך עליהם מזג טוב ומטופש, מזג של קרבן, ואותה נחמדות איומה וחסרת-ישע, כמו הצחוק החלוש הנשמע כעומד להפוך לבכי בכל רגע. הן התנועעו כאילו האטו את אבריהן, מפני שחששו להילכד, להיתקל במשהו; הן התנועעו כאילו הם מוקפות אויבים.
קייט בילתה את הבוקר בהליכה איטית לאורכו של הרחוב המלא אנשים, קולטת את האמת הזאת – שרוב הנשים בגיל-העמידה נראות או מתנועעות כמו אסירים או כמו עבדים" (עמ' 102-103).

עם איזה ספר אחר, הספר הזה היה מסתדר הכי טוב?
מצד אחד, מפתה לזווג את הספר הזה עם ספרים אחרים שמדברים על משבר גיל העמידה של נשים, על הרגע שבו הן מבינות שהיותן אימהות מושלמות לא הופך אותן לחסינות מפני פגעי הטבע האנושי. ספרים כמו "סודו של הבעל" (ליאן מוריארטי) או "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין" (קארן ג'יי פאולר), שבמרכזם אישה והטרגדיה שמביאה לחורבן החיים שחיה עד אותו רגע.
ומצד שני, הספר שכתבה לסינג הוא נועז ופראי. הוא לא מסתפק בקביעה הכמעט-בנאלית ולפיה חיים מסודרים ונחמדים מובילים לשיממון ולהרס. הטענה שלו היא שהבחירה בחיים מכובדים היא בחירה יומיומית, ואנחנו יכולים להפסיק אותה בכל רגע שנרצה, ולחזור אליה אחרי ששבענו מהרפתקאות. ולכן, הספר הזה היה מסתדר נהדר עם ספרי הרפתקאות שבנפש אחרים כמו "גטסבי הגדול" (פ. סקוט פיצ'ג'רלד) או "בדרכים" (ג'ק קרואק), שלא במקרה מעמידים במרכזם גברים, שלהם תמיד הייתה החרות לנוע בעולם ולספק את תאוות החיים שלהם.

מה כוח-העל של הספר?
זה ספר עם חדוות חיים עצומה, ואם מקשיבים לו בנחת, הוא יכול לעורר מתים מרבצם. הייתי קונה עותק שלו לכל אישה שמרגישה שנותר לה מרווח נשימה צר מדי, לכל אישה שמרגישה שהיא עושה את המוטל עליה בהצלחה מרובה, והעולם לא גומל לה באותו מטבע של טוב-לב וסבלנות שהיא מרעיפה על קרוביה. ואם אותה אישה הייתה קוראת אותו בנחת ומאזינה לו ברוב קשב, היא הייתה מביטה קדימ ורואה שלפתע נפער בקיר שחנק עליה איזה סדק לעולם אחר.

הפוסט פורסם לראשונה ב"סיפור האמיתי והמזעזע של"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *