מאחורי ההר

מאחורי ההר, מאיה ערד, חרגול 2016

זה לא קל לכתוב ספר בלשים טוב בימינו. התרחקנו מאד מהימים שבהם מספיק היה להמציא בלש מספיק גברי או חכם או מוזר, להגות מקרה רצח מותח במיוחד או אכזרי במיוחד, ולצאת לדרך רצופה קלישאות, שבסופן יתברר תמיד כי הבלש פתר את התעלומה והעולם אכן מסתובב על צירו בדיוק כפי שחשבנו. אי אפשר להיות אכזרי בתקופה שבה כל סדרת איכות מתחילה את שיר הנושא בתקריב אינסופי של גופת צעירה עם מאה חתכים קטנים ומדממים. במשחק הזה כבר ניצחה הטלוויזיה. אי אפשר להיצמד לקלישאות בעולם שבו הגבריות והנשיות כבר הסתבכו ממש עם החלוקה הקשוחה של תפקידים מסעירים, חכמים ורבי פעולות לגברים, ומעשים פתיינים, ביתיים ומשניים לנשים. במשחק הזה אי אפשר לנצח. ואי אפשר לכתוב ספר שבו החלוקה בין טוב ורע ברורה, ותמיד הטוב מנצח, בעולם שבו בכלל לא ברור מי הטוב ומי הרע, והאם הם יישארו באותו צד לאורך זמן. במשחק הזה כבר ניצחו הטרור והכלכלה.

מאיה ערד, כותבת מנוסה מאד, מוצלחת מאד, וקראנית מאד, יודעת כמובן את כל זה. אז כמו כל בעלת מקצוע משובחת, היא ממציאה טייק מודרני על הנוסחה הקלאסית. טייק מודרני תמיד מבוסס על שתי אפשרויות: אפשר להוריד רכיבים ואפשר להוסיף רכיבים, ומאיה ערד עושה את שניהם.

בלי יותר מדי ספויילרים, העניין הוא כזה: זוהר בר, מרצה לא כל כך מוצלח, מוזמן לתת סדרת הרצאות תמורת תשלום נאה לחבורת ישראלים גולים באמריקה בבקתה מבודדת בהרים. הוא מקבל את ההצעה, למרות הבוז שלו לעשירים שמשתעשעים בספרות כמשחק חברתי, בעיקר משום שהחיים הפרטיים שלו בקריסה: הוא אחרי פרידה טרייה, ויש לו תאומים, והוא בארץ זרה, ולא הכי מוצא את עצמו. כשהוא מגיע לבקתה המבודדת הוא מתחיל לגלות כל מיני דברים מטרידים, והעניינים הופכים יותר ויותר מפחידים עד לשיא שאי אפשר לומר עליו דבר בלי להרוס את הקריאה, שם כל הרמזים שפוזרו בספר נאספים בבת אחת כמו שיער בקוקו.

אז מהו הרכיב שירד? אחד הדברים המשמחים ברומן בלשי קלאסי הוא הרגע שבו נמצאת הגופה (ובמידה פחותה, הרגע שבו נפרצת הכספת); זהו הרגע שבו הקוראת מחככת ידיים בהנאה. או! היא אומרת לסופרת בראש שלה, עכשיו את מדברת! עכשיו אני יודעת שהספר הזה יהיה שווה את הזמן שלי! יש פה עניין ואני הולכת לפתור את התעלומה הזאת עם הבלשית הזאת. הרגע הזה יכול להיות מייד בפתיחת הספר או לאחר שנזרקו לחלל האוויר כבר כמה רמזים, ובכל מקרה הוא רגע של שיא בדרמה של הסיפור. מאיה ערד פשוט מוותרת על זה. יש גופה שמתגלה במהלך הסיפור. אבל היא כל כך שולית, שאפילו לא מייד קוראים לרשויות כדי להסדיר את העניין. אבל זה לא מונע את הנאת הקוראת, משום שערד מצליחה להבהיר: הגופה והמוות הם לא העניין. הגיבור שלה אומר את זה, האנשים שמקשיבים להרצאות אומרים את זה, אשתו בנפרד של הגיבור אומרת את זה: העניין הוא לא לפתור את התעלומה אלא לאסוף רמזים וללכת אחריהם. ובמלים אחרות, העניין הוא החיים ולא המתים. והחיים בספר הזה אנושיים, מעמיקים, מצחיקים, מכמירי לב ובעיקר מאד מאד בחיים.

ומהו הרכיב שנוסף? ובכן, יש ברומן הזה שכבות אינסופיות של מודעות עצמית והתחכמויות. זה ספר בז'אנר רומן בלשי, שהגיבור שלו הוא דוקטור לספרות בלשים, ויש בו עמודים על גבי עמודים של הרצאות על ספרות בלשים. ככה שיש כאן שתי שכבות של מודעות: יש את הסיפור שערד מספרת. במרכזו יש את זוהר בר שמספר סיפור. במרכז הסיפור שזוהר מספר יש עשרות סיפורי בלשים אחרים, ככה שאנחנו בעצם קוראים ספר שהוא בובת מטריושקה של ספרים. עשרות סיפורים בתוך סיפור בתוך סיפור. זה מאד מתוחכם ומאד יומרני לביצוע. החדשות הטובות הן שערד מצליחה: רוב הזמן הקוראת הזאת לא הרגישה בתוך ניסוי מחשבתי או בתוך שיעור ספרות, אלא בתוך מציאות בדיונית כתובה היטב, ורצתה מאד מאד לדעת מה קורה בעמוד הבא, בדיוק כמו בספר בלשים מן הדור הישן. רק לפעמים, מרוב הרצאות על ספרות, והרצאות על גיאולוגיה, והרצאות על טכנולוגיה, הקוראת הזאת קצת הרגישה שמסבירים לה יותר מדי, שמנסים יותר מדי להוכיח לה שסיפור טוב יכול לסבול את כל הסחות הדעת האפשריות, שערד מציצה מבין החלונות של הבקתה והורסת את אשליית המציאות האחרת שהיא עצמה יצרה בכישרון כה רב.

זה לא קל לכתוב ספר בלשים בימינו, אבל מאיה ערד יודעת איך לעשות את זה.

הפוסט פורסם לראשונה במאקו

לרכישת הספר באתר 'המגדלור'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *